אני זוכרת איך התפעמתי בילדותי מתפילות החג בבית הכנסת בעיר הולדתי במצרים. אז איך זה שהיום לא מעוררים בי החגים רצון להיכנס לבית הכנסת?

אני זוכרת את ראש השנה ויום כיפור בעיר שבה גדלתי, הליופוליס שבפרברי קהיר. הורי, למרות שהיו חילונים גמורים, היו לוקחים אותי לבית הכנסת הגדול והמפואר, לא הרחק מביתה של סבתא. הם עשו זאת בעיקר כדי לרצות אותה, כי הייתה אדוקה מאוד. הם באו לבית הכנסת גם כדי להמשיך את המסורת המשפחתית, ששניהם גדלו עליה. גם אבי וגם אמי באו ממשפחות יהודיות אדוקות.

אני חושבת שהייתי בת עשר או אחת עשרה כאשר נעשיתי מודעת לחגיגיות של מועדי תשרי. היו מלבישים אותי בשמלה שאמי תפרה לכבוד החג, בוורוד או בתכלת, ונעלתי נעלי לקה. קשרו בשיערי סרט גדול, כפי שמקשטים היום אריזת מתנה. אבל העיקר, הייתי עונדת תכשיטים שנשמרו כל השנה בקופסת התכשיטים של אמא. היו מצמידים לפרק ידי את צמיד הזהב העדין, עם התווית שעליה חרוט שמי הפרטי.

במצרים של הימים ההם היה נהוג לתת לרך הנולד מתנות בצורת תכשיטי זהב, סיכות, צמידים ועגילים. יש עדיין ברשותי סיכת הזהב שקיבלתי כאשר נולדתי, פס זהב עם אבן כחולה נגד עין הרע, שעליו תליון עגול עם שמי חרוט באותיות לטיניות מסולסלות, ולידו גליל זעיר שאמור לייצג מגילה או מזוזה.

גם אמי הייתה עונדת את תכשיטיה ומתלבשת באלגנטיות מופגנת והיינו הולכים לבית הכנסת, יד ביד. אמא ואני עלינו לעזרת הנשים, גזוסטרה מוגבהת, שהקיפה את האולם המרכזי משלושת צדדיו. הייתי מציצה למטה, בין עמודי האבן של המעקה. אולם התפילה היה מלא מפה לפה, רוחש ככוורת. הגברים לבשו חולצות לבנות ומכנסיים כהים וחבשו כיפות סטן לבנות. הילדים התרוצצו בין הספסלים. הנברשות עצומות הממדים דלקו בכל קניהן סביב סביב והפיצו אור יקרות.

סבתא שלי כיסתה את שיערה במטפחת, והייתה ממלמלת תפילות בכוונה גדולה, כשעיניה עצומות והיא מתנודדת קלות. היא החזיקה סידור, אף כי לא ידעה קרוא וכתוב, ונראה לי שידעה את כל התפילות בעל פה. אמי הייתה לצדי עם מטפחת זרוקה ברישול על שערה ולא התייחסה התייחסות ממוקדת למעמד. אולי השתעממה. לעומת זאת, אני הייתי כולי סקרנות והתרגשות ועיניי בלעו את התנועה המתמדת שרחשה למטה, באולם התפילה. הגברים נעו אחורה וקדימה, חלקם שקועים בתפילה, חלקם מסדרים בתנועה אופיינית טלית שנשמטה. אחדים חיפשו את המקום בסידור, אחרים עצרו את הילדים במרוצתם, תפסו אותם בזרועם וגערו בהם בקול חרישי. היו שהחליפו דיבור עם שכניהם, ראש אל לראש, ממתיקים סוד. המתפללים הקבועים התגודדו סביב במת העץ המהודרת, שעליה עמד החזן.

אני זוכרת את המהומה שהתחוללה כאשר הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, עטופים קטיפה וריקמת כסף וזהב, ועליהם מצטלצלים רימוני הכסף עבודת פיליגראן, ששקשוקם נשמע לי קליל ונפלא, כמו מנגינה מעולם אחר. התפעלתי מן הגברים שמצטופפים לאורך תהלוכתם של נושאי ספרי התורה כדי לנשק את הספרים בדבקות כאשר הם מצמידים פינה של הטלית לאצבע הנוגעת. איזה כבוד ואיזה הדר! הילדים נדחפו כדי לנשק את הספרים שעברו בסך, והכול באולם היה מהומה קדושה.

אני זוכרת שהייתי מתפעמת מקטעי תפילות שבהם המתפללים השתתקו והתכנסו בתוך עצמם. אחר כך, בבת אחת, ניעורו ומכל הגרונות בקעו קולות התחינה, כמו נהמה גדולה.

ביום כיפור האווירה הייתה עוד יותר מיוחדת, בגלל התענית. אנשים החזיקו בידיהם לימון שתקועים בו עוקצי ציפורן, תרופה להתקף חולשה פתאומי. הוריי היו צמים אך אמי הייתה עוזבת את בית הכנסת לפני הנעילה. בשעת הדמדומים, כשהייתי צופה מהמרפסת הקטנה של סבתי לכיוון בית הכנסת, לראות את החוזרים, הייתי סוף סוף מבחינה באופק באבי, תומך בסבתי החצי מעולפת ועוזר לה לעלות, אט אט, את מדרגות הבית. כל המשפחה הכירה את הסדר המורכב של ארוחת הפסקת הצום: תחילה שותים לימונדה, מנשנשים גרגרי רימון, אוכלים דברי מתיקה שסבתי הכינה במו ידיה. אחר כך קפה וחלב וכן הלאה, לפי סדר קשוח שקודש בידי דורות של יהודים מצרים.

הזיכרונות האלה עולים בי היום כל אימת שאני עוברת ליד בית הכנסת בימים הנוראים. זיכרונות ילדות אינם נמחים כנראה לעולם, אבל הם לא מניעים אותי להיכנס לבית הכנסת. אולי זה משום שאני לא רוצה לקלקל את מגע הקסם של ילדותי. אולי משום שאיבדתי את תמימותי או שמא הדת איבדה את תומתה. האם לא הפכה לכלי פוליטי, נטשה את הרוחניות לטובת הממון ובחרה להסתגר בשבטיות?

לא הייתי אומרת זאת אלמלא ההרצאה בנושא בתי הכנסת העתיקים בגליל, שהתקיימה בבית הכנסת בכפר ועוררה בקהילה האורתודוכסית תגובות מגוחכות. "פרובוקציה", אמרו על ההרצאה, "סדום ועמורה", כינו את האירוע, ו"רוצים להפוך את בית הכנסת לכנסייה". במקום לברך על כך שקהל חילוני בא לבית הכנסת, יושב ומקשיב בשום לב להרצאה מלומדה, במקום לעודד את הבאים לראות בבית הכנסת בית חם ומכניס אורחים, מקללים את היזמים ומכתימים את הקהל. כך יוצרים עוינות ומרחיקים את אלה שאינם נמנים עם האורתודוכסיה.

דחיקת רגלי החילונים או כל זרם אחר מבית הכנסת על ידי החרדים לא תביא גאולה לעולם. להיפך: אם תבוא הגאולה, איש לא ייגאל לבדו, אלא אם כן יהיה חלק מן הכלל. יש להתחשב בציבור הרחב ולהפוך בהקדם את בית הכנסת לנכס לקהילה, ידידותי לכל ופתוח לפני המבקשים אווירה תרבותית, מסורת יהודית ונגיעה בקודש.

כיתוב

ההרצאה בבית הכנסת. להפכו לנכס לקהילה