רוכבים אל הלא נודע
|
רלי פרג-מלכה ביום השלישי למסע חווינו את הרגעים המפחידים ביותר. הדרך הייתה ארוכה, בוצית וקשה. חלק מהרוכבים כעסו ורטנו, ואחד מהם פשוט נשבר וייבב כילד קטן. התברר שהוא סובל מפחד גבהים, וחושש לדהור במקומות שאינו מכיר. הבחור ירד מן הסוס והוביל את סוסו ברגל בירידות התלולות. זה כמובן עיכב אותנו והיה חשש שניכנס לחשיכה. יצאנו בשלום גם מהמצב הזה. אנחנו זה שבעה אנשים מישראל, שלא הכירו זה את זה ויצאו למסע סוסים מפרך ומרהיב בחבל האפוסון שבהרי הקרפטים ברומניה. אזור בו הציביליזציה התעכבה קמעה, והטבע שולט ברמה. היום הראשון טוטו והנמשים תשעה באוגוסט שמונה בערב, ואני על הרכבת לשדה התעופה. ב-00:45 יש לי טיסה לרומניה, ואני נרגשת מאוד.טיול סוסים בחבל האפוסון (ההרים הקרפטיים המערביים) ברומניה, ואני יוצאת לבד עם קבוצת אנשים שאיני מכירה. יוצאת אל ארץ זרה אל מחוזות לא ידועים. הכל החל באחד הבקרים של חודש יולי. קיפלתי כבסים מול הטלוויזיה, ולפתע באחת מתכניות הבוקר דובר על טיול סוסים לרומניה. הרעיון קסם לי. לא חשבתי לרגע, התקשרתי ואמרתי בנחישות: "אני בעניין". והנה אני בדרכי נרגשת ויוצאת אל המסע המופלא שלי. זהו הטיול השני המאורגן לחבל זה עם סוסים. שבעה ימים ברומניה, ומתוכם שישה ימי רכיבה על סוסים. המחזור הראשון היה פיילוט של 14 רוכבים שיצאו לתור את חבל האפוסון ולבדוק את המסלולים, ואני, למעשה, זכיתי להיות במחזור הראשון שיצא לאחר אותו פיילוט. אפשר לשמוע את הלמות לבי. בטני מתהפכת בקרבי, ולאורך כל הנסיעה ברכבת מתנגן לו בראשי שירו של דני סנדרסון "הולכים אל הלא נודע". סוף סוף הגעתי לשדה התעופה, ופגשתי בקבוצה. ברגעים הראשונים לקיתי בהלם, ותהיתי ביני לביני "הזו הקבוצה שאבלה עמה שבעה ימים?". והנה נתגלו במלוא תפארתם והדרם ששת המופלאים. סב גאה בן 63 משדה בוקר. רוכב ותיק, ונפשו קשורה בנפש הסוסים. רופא שיניים בן 53 מרמת אביב, בחור בן 25 ממכבים, מדריך רכיבה בן 30 מהמרכז, חיילת משוחררת ממענית ודינה המדריכה בת ה-53. ואנוכי, שפחתכם הנאמנה, רלי פרג-מלכה, מורה ומחנכת בישראל בת 39. איזה הרכב הזוי. איזו קבוצה הטרוגנית. כולם מגיעים ממקומות שונים, והתפלגות הגילים שונה. מיותר לציין שחלקם מדריכים בחוות ורוכבים מנוסים ולחלקם יש סוסים. ואילו אני רוכבת בארץ להנאתי כשמזדמן בחוות "בת יער" בעמוקה בניצוחו של אלכס המדריך. נחתנו בבוקרשט, ושם נאלצנו להמתין כארבע שעות לטיסת הפנים שלנו לקולוג', העיר השנייה בגודלה ברומניה. זמן ההמתנה הארוך הוביל אותנו לשיחות הכרות מעמיקות יותר. אם בתחילה אחזתי בראשי ואמרתי לעצמי "מה אני עושה כאן לעזאזל?", כעת אני מגלה אנשים מיוחדים ובטוחה שגם הטיול יהיה מיוחד במינו. בשיחתי עמם הבנתי עד כמה הרוכבים כאן מנוסים, והבנתי שהם ישעטו קדימה, ואני אדדה עם סוס חיגר מאחור ואעכב את כולם. האמנם?! הגענו בבוקר לקלוג'. בשדה המתין לנו מיניבוס שאסף אותנו לקניון גדול, שם החלפנו כסף. המטבע ברומניה הוא "ליי". ערכנו מעט קניות בסופר והכרנו את סוכן הנסיעות יוהן שילווה אותנו במהלך שבעת הימים הקרובים בטנדר, וידאג לארוחת הצהריים שלנו. לכל דאגה מהארץ חברת הנסיעות "איילה" כשעל הטיול הזה מנצחת טליה הורוביץ. סיימנו את הסידורים ופנינו לעבר המיניבוס. נסענו קרוב לשעתיים אל כפר קטן ומקסים בשם "סטנה". התרחקנו מהציביליזציה, וירדנו מהכבישים הסלולים אל דרכי כורכר. לאורך הדרך בתי עץ קסומים והרבה הרבה ירוק. עברנו דרך כפרים בהם הזמן עמד מלכת, ואני נשביתי בקסם. בחוץ היו מעט אנשים שחלקם עבדו בשדות עם חרמש. זקנים עמדו בצדי הדרך או פסעו עם צאנם ונפנפו לנו לשלום. הם חייכו חיוך רחב שחשף פה נטול שיניים. והנה, בדרך לא דרך מלאה טלטולים הגענו אל היעד הנכסף. בתוך כפר קטן ופשוט נתגלה במלוא הדרו הפנסיון המדהים שלנו. כולנו השמענו קריאת "וואו"! פרקנו את פקלאותינו, קיבלנו חדרים ואצנו אל עבר המקלחות. אך לא לפני שעשיתי סיבוב בפנסיון המדהים ששופץ על ידי משפחה עשירה מקלוג'. הכול מרוהט בטוב טעם, העיצוב מדהים, הארומה משכרת, ואני בשכרון חושים מאושרת, מחויכת ומסבירת פנים לכל דורש. קיבלתי חדר אותו חלקתי עם דינה המדריכה ועם החיילת המשוחררת. חדר של נסיכה רומנייה. זכיתי במיטה רחבת ידיים בעלת מצעים זכים שהלובן בוהק מהם. כולנו פנינו לשנת הצהריים שהשיבה לנו כוחות אחרי לילה של נים ולא נים. התעוררתי משנתי בארבע אחר הצהריים ואצתי לגזוזטרה שהשקיפה על גינת הפנסיון. לנגד עיניי ראיתי את שמונת הסוסים המרשימים. את העדר המופלא עליו נרכב שישה ימים. הנאה צרופה דבקה בי, ומאז לא משה ממני. התרגשות קלה אחזה בגופי. נעלתי נעליי, לבשתי את בגדי הרוכבים וחבשתי את כובע הבוקרים רחב התיתורה, וקדימה יוצאים לרכיבה. הכרנו את מדריכת הסוסים מיכאלה, שניחנה בחן וקסם. היא דוברת רומנית, הונגרית, אנגלית ושפת גוף. מדריכה אנרגטית מלאת ויטאליות. היא שאלה מיד מי רוכב מצוין ומי רוכב " some some". כולם אמרו שהם רוכבים מנוסים, ואני אמרתי "some some". מיכאלה עיוותה פניה, וגרמה לי להבין שזהו טיול למיטיבי רכיבה. איכוף הסוסים. אני הבאתי אוכף מהארץ השייך לטליה, כיוון שהאוכפים כאן הם "אינגליש" ואיני רגילה לרכוב עליהם. מתגים, ליטוף לסוס והופ – יצאנו לדרך לרכיבה בת שעתיים. השעה 17:00, השמש במרכז השמים ונראה שאנו בתחילת היום. השמש שוקעת כאן ב-21:30. יצאנו אל המרחבים האינסופיים, אל הנוף עוצר הנשימה, אל כפר הונגרי קטן וקסום. שבו כל התושבים הביטו בנו כחייזרים. במיוחד על נשים, כיוון שלראות נשים רוכבות ברומניה, כך אמרה מיכאלה, זה דבר נדיר. אני זכיתי בטוטו, הסוס הלבן עם הנמשים, ומכאן ואילך נרקם בינינו סיפור אהבה. שעטנו יחדיו לעבר ירוק העד אל המרחבים ואל האושר האינסופי. ואני בחיוך הרחב שלא מש מפניי, קורנת מאושר. מכוניות הן כלי תחבורה נדיר בכפר, ולכן האוויר הזך מילא את ריאותיי. אושר צרוף אחז בי, וביני לבין סוסי אמרתי שעשיתי את הדבר הנכון. אני בגן עדן עלי אדמות. חשתי שכל צרותיי וכל ספקותיי נגוזו כלא היו, ורק אני וסוסי במרחבים הקסומים. הגענו לאחוזה בסביבות 19:00 היישר למקלחות, ולאחר מכן המתינה לנו ארוחת ערב דשנה. השולחן היה ערוך יפה, וזכינו בשלוש מנות: מרק מהביל, מנה עיקרית וקינוח. השיחות קלחו בין כולנו והאווירה הייתה מופלאה. אחר כך המשכנו את שיחותינו בגזוזטרה, ואני התחברתי מאד לסב בן ה-63 משדה בוקר. ציוני אמיתי, איש רב קסם, מתנדב בער"ן ומלא סיפורים מרתקים. יש בסב הזה אבה גדולה לארץ ישראל ולשפה העברית, וכאן הייתה נקודת ההשקה בינינו. שיחותינו קלחו כאשד מים, ורק הותירו טעם של עוד. היום השני המרבדים והכנסייה ישנו מצוין. בשעה 8:30 המתינה לנו ארוחת בוקר, ואכלנו בגינה הנפלאה תחת הפרגולה. הארומה של הטבע, אגלי הטל, הקרירות של הבוקר והשקט. השקט המדהים הזה שלא יסולא בפז. מיד בתום הארוחה האכלנו את הסוסים, הברשה קצרה, איכוף, מתגים והיידה למרחבים הירוקים. לאורך כל הדרך זימרתי וזמזמתי את שירי ארץ ישראל היפה והטובה. והחיוך נסך על פניי, ולא מש. חלק מהמסלול רכבנו בעצלתיים, חלק בטרוט (קום שב) וחלק בדהרה אדירה מלווה ביללות אינדיאניות. היעד הוא כפר "רישקה", הפנסיון של ג'ני. בדרך הפסקת קפה מהביל שנשפת בפינג'ן שהובא מהארץ. בסביבות השעה 15:00 ארוחת צהריים נפלאה בחיק הטבע. כל אחד נשכב על המרבדים הירוקים והתענג לו. המדריכה ואני ניצלנו את הפוגת הצהריים כדי לראות כנסייה ישנה נושנה, אותנטית ומעופשת משנת 1700, ועדיין הכפריים מתפללים בה. בסביבות השעה 20:00 הגענו אל הכפר. שחרור הסוסים מהאוכפים, שחרור מתגים, חיבוק עז לסוס ולמקלחת. שוב הריטואל הקבוע של ארוחת ערב, שיחות מרתקות, בדיחות שגרמו לכולנו להתגלגל מצחוק, ואני, אין מאושרה ממני. היום השלישי צבי וג'יפסי-אס השכמה בשמונה. הלילה עבר בצליעות. לא הצלחתי להירדם בשל "מיטת האמבט" שקיבלתי. בלב המזרון התקבע לו שקע המתאים לבעלי כרס. ארוחת בוקר שכללה שניצלים, נקניקים, גבינות וירקות. על הבוקר כתיתות מטוגנות? אף אחד מאיתנו לא נגע בזה. אני פניתי לגבינות הנעשות במקום ולירקות שכללו פלפלים חיוורים, עגבניות אדמדמות ומלפפונים מוטציונים. משם לעבר הסוסים. הנוהל הרגיל של ניקיון, איכוף, מתגים, והפעם נדרשנו למלא מים. ומאין מילאנו מים? בחצרות הבתים יש בארות. מילאנו מים זכים וצוננים מהבאר ובשפת המקומיים "אפא בונה" – מים טובים. אני על הסוס, נפרדים מבעלי המקום, מודים לכולם והישר אל שאהבה נפשי, המרחבים, הנופים, הנחלים, היערות, הפטריות הענקיות, הירוק הבוהק בעיניים, גבעות, מורדות הכפרים הציוריים, וכל שאתאר מתגמד לעומת הדבר הממשי אי שם ברומניה. הרכיבה היום נמשכה קרוב ל-11 שעות. שניים פרשו בצהריים ונסעו עם יוהן לפנסיון, ואילו אנו המשכנו לרכוב בהרים המיתמרים, ביערות המחטניים. זכיתי לראות צבי דוהר אל האופק, ואני מחויכת ומאושרת ואיש לא ייקח זאת ממני. מיכאלה מדריכת הסוסים הייתה עם g.p.s שפשוט תעה בדרך, ואני כיניתי מכשיר זה כ "ג'יפסי אס". ברומניה צוענים רבים, אותם פגשנו לאורך כל הדרך. הדרך הייתה ארוכה, בוצית, קשה. חלק מהרוכבים החלו להביע חוסר שביעות רצון. לכעוס, לרטון ואפילו אחד הרוכבים נשבר ופשוט ייבב כילד קטן. לבי נחמץ והאימהיות שבי יצאה אליו. נתחוור לכולנו שהוא סובל מפחד גבהים, וחושש לדהור במקומות שאינו מכיר. רגע, לא לשם כך הגענו לכאן? לדהור במקומות שאיננו מכירים? בכל אופן ההבחור ירד מן הסוס והוביל את סוסו ברגל בירידות התלולות. המדריכה מיכאלה חשה שניאלץ לרכוב בדרך לא מוכרת בחשיכה והאיצה בנו. סימני הלחץ נכרו על פניה, טון דיבורה היה תקיף יותר. לבסוף צלחנו את הדרך והגענו לכפר בסביבות 20:30, קצת לפני רדת החשיכה. את פנינו קיבלו בתרועות ובמחיאות כפיים שני הפורשים. ושוב הסרת אוכפים, הסרת מתגים, חיבוק לסוס שעשה היום כברת דרך ארוכה. הודיתי לאלוהים שזכיתי ב"טוטו", שעשה את הדרך בנונשלנטיות. היום הרביעי המפל והמבול השכמנו קום. פנינו אל עבר המפל הגדול המכונה "צעיף הכלה", לאחר כחמש שעות רכיבה עם הפסקת קפה באמצע. לפנינו התגלה מפל מדהים בגובהו ומים שוצפים ניתזו ממרומיו. איזה מחזה מרנין. ואני תהיתי לו היה לנו אשד שוצף שכזה בארץ כל השנה. ארוחת צהריים בטבע, ולפתע גשם עז ניתך לו. יוהן שלף בחופזה שקיות ניילון גדולות וכיסה את ארות הצהריים. ברקים שופעי אור ורעמים מחרישי אזניים. איזה כיף. באמצע הקיץ החם גשם זלעפות. הגשם פסק לאיטו ושבנו לסעוד את קיבתנו. הארומה שהגשם הותיר פעפעה בריאותיי שלא ידעו שובע. אכלנו בחופזה, ומיד איכפנו את הסוסים ולדרך חזרה לכפר "רקיצלה". שוב גשם עז ניתך וחשתי איך גופי אשד מים. מהצוואר ועד עצם הזנב גלשו טיפות המים הגדולות והציפו את כולי. תהיתי ביני לבין סוסי לו היו טיפות גשם כאלו בארצי שלי. לו אלוקים היה מזיז עם אצבעו קצת את המפלים, הנהרות והגשם לארצנו הקטנטונת. הגשם כבר היווה מטרד והרכיבה נעשתה קשה ומעיקה. חשתי את ירכיי משתפשפות זו בזו, והאמת שכבר רציתי את החדר בפנסיון. לאחר רכיבה של כמעט שעתיים בגשם טורדני הגענו אל הכפר. פרקנו מטלטלינו מהסוסים ולמקלחת החמה. ערב שבת. ארוחת ערב חגיגית המתינה לנו. שרנו מזמורי שבת והיינו בבדיחות הדעת. אחרי הארוחה שיחות ממלאות לתוך הלילה, ולילה טוב. היום החמישי וייק והנקודה היהודית הוחלט להחליף לי סוס. לסוס מלא מרץ, אנרגטי ומנהיג. שמו של הסוס החדש שלי הוא "וייק". סוס ערבי לבן החפץ רק לשעוט קדימה. צקצוק קטן בלשוני, והברנש מחיש פעמיו ויללה אינדיאנית מביאה אותו לדהרה מטורפת. אני בגאלופים (דהרה מהירה) מופרעים עם "וייק" ואין מאושרת ממני. כמה אושר, כמה דיצה, וכמה צחוקים מתגלגלים הוציא ממני הסוס "וייק". כולם אמרו: "מצא מין את מינו". וייק היה סוסו של הבחור שסובל מפחד גבהים, והוחלט להחליף בין הסוסים שלנו. פנינו אל עבר כפר הונגרי מקסים בשם "סינקראנו". הגענו היום יחסית מוקדם, ב-17:00, לאחר יום רכיבה מופלא. חלקתי חדר עץ מקסים עם גזוזטרה הצופה לרחוב הכפר. יום שבת. דנדון פעמוני הכנסייה וקולות שירת המתפללים קסמו לאוזניי. מקלחת זריזה וטיול רגלי בכפר. נהר מדהים שוצף מים בלב הכפר, בתי עץ ציוריים, ואנשים מאירי פנים. פתאום ביני לביני נזכרתי ברבקה מיכאלי בתכניתה "סיבה למסיבה" שאמרה בהונגרית: "קוס אן אם בזק". "קוס אן אם" בהונגרית משמעו תודה רבה. לכל כפרי שנקלע בדרכי אמרתי בחיוך שובה לאחר שצילמתי אותו "קוס אן אם", ונזכרתי באמירה נוספת של רבקה מיכאלי: "סרט לק". גם את זה רציתי לומר לכל תושבי הכפר, אבל הסבירו לי שהפירוש "אני אוהבת". אמרתי לעצמי מיד שאין צורך להרחיק לכת, הרי אני "סרט לק" רק את משפחתי, כיתתי וחבריי. המדריכה גילתה לנו שמאחורי הפנסיון יש בית קברות יהודי עתיק מתחילת המאה העשרים. נכנסנו אליו. המקום די מוזנח ומלא צמחייה. היה מאד קשה להתחקות אחר הכתוב, אך במאמץ הצלחנו לדלות מספר מילים. צמרמורת אחזה בגופי. וגופי נעשה חידודין חידודין. הנחנו אבנים והמשכנו לתור את הכפר. לאחר ארוחת הערב שוב טיילנו בכפר. הכפריים טיילו במיטב מחלפותיהם, הרי זהו ערב שבת עבורם. ואני פסעתי מסונדלת ובבגדים לבנים שהפיצו נהרה כבירה ברחובות החשוכים של הכפר. היום השישי דהרה ופרידה שבים לכפר "סטנה". הכפר הראשון עם המיטה רחבת הידיים. היום זהו יום הרכיבה האחרון. הסוסים חשים שהם בדרך אל ביתם והם מחישים פעמיהם. אילו דהרות, איזו מהירות. מעולם לא דהרתי במהירות שכזו. הסוס שלי "וייק האגדי" דהר במהירות מדהימה כשהוא מותיר את כולם מאחור, ואני בחיוך הרחב הזה שלא מש מפניי לכל אורך הטיול גם כשהמצלמה שלי צללה עמוק לתוך שלולית גדולה. אני מלבה את יצרו של סוסי ביללות אידיאניות ווקליות. כובע הבוקרים שלי רחב התיתורה שהיה מחובר לראשי באמצעות שרוך צנח מיד על כתפיי, והשרוך מושך בעוז ואינו מרפה מצווארי שמא יישמט מכתפיי. והרוח מלטפת את פניי, ואני על גג העולם. צוחקת וצוחקת ושוב מתפקעת מצחוק כמו זאטוטה בת ארבע. הגענו לפנסיון המדהים. חלצתי נעליי ואצתי להסניף את ייצועי מיטתי וחדרי הקסום. החדר של הנסיכה הרומנייה. המיטה רחבת הידיים המתינה לי בבוהק שלה, ברכות שלה, וביצועים הזכים ללא רבב וקמט. עוד הסנפה ושבתי החוצה להיפרד מ "וייק האגדי", ללטפו, לנשקו ולומר לו תודה. אין ספק שאתגעגע לסוסים הללו, למרחבים ולנופים המרהיבים. ארוחת ערב חגיגית ומילות פרידה ותודות למכביר למיכאלה. האישה והסוסים. כל הקבוצה מאושרת וכולנו בדעה שזהו טיול מופלא, ואנו נפקוד את רומניה שוב. בדיוק את המקום הזה. היום האחרון טיסתנו היא ב-19:00, ולכן החלטנו להישאר בסטנה עד 12:30. אנו אוהבי טבע, וקניון בכרך הגדולה לא עושה לנו את זה. התענגנו בפנסיון עד הרגע האחרון. המיניבוס הגיע. תודות לכל צוות הפנסיון, פרידה מהמקום הקסום, והופ לכרך הגדול. אני שבה אל ביתי עם אנרגיות מטורפות. אני שבה אל חיק משפחתי מלאת און, ועם רצון עז להעניק ולתת. אני כבר ממתינה בכליון עיניים לטיול הסוסים הבא שכנראה יהיה בגיאורגיה. ברצוני להודות לאלכס אמסלם מחוות "בת יער" מורי ורבי בארץ, שהחדיר בי עזוז ולימד אותי כיצד לרכוב וכיצד להיחלץ מסכנות. אם אתם אוהבי טבע וסוסים אל תחשבו פעמיים. קבוצה הזויה בת שבעה אנשים שונים ומשונים, שמגיעים ממקומות שונים, הובילה לטיול מוצלח ומהנה בהרי האפוסון שברומניה. רומניה מצויה במרחק של כשעתיים וחצי של טיסה. קרובה, זולה, מדהימה, ויש בה אנשים קסומים מסבירי פנים. אם כך אמרו לי אתם, מדוע לשעוט לתורכיה?
|