עיתון כפר ורדים א לה כפר 185 | האחות יהודית

האחות יהודית

אחרי השלושים למותה של יהודית רוזמרין ז"ל, נפגשה מרגלית להב עם אחותה, אילנה אשכנזי, ושמעה ממנה סיפורים וגעגועים לאחותה האהובה שנפטרה לאחר מחלה קשה

מרגלית להב

"כל הזמן היינו ביחד," מספרת אילנה. "אנו שתי אחיות, אני הצעירה. היא הייתה האחות הגדולה ותמיד נתתי לה את הכבוד והקשבתי לה. לא ייאמן איך האישה הזאת דאגה לכל העולם, ולפעמים שכחה לדאוג לעצמה. אפילו לא ידעתי מתי היא הרגישה רע.
כל יום ביקרתי אותה בעבודה לכמה דקות. אם לא הייתי מגיעה עד השעה עשר בבוקר, היא הייתה מתקשרת לשאול "איפה את?". כדי להיות רגועה, היא רצתה לדעת מה עם כל אחד מאיתנו.
כשאימנו נפטרה היא עודדה אותי שאבוא לגור בכפר ונביא גם את אבא, ושכולם נהיה יחד. וכך היה. אני גרה תשע שנים בכפר. אבא ז"ל היה גר אצלי והיא דאגה מה הוא עושה. הגיעה בכל יום לראות אותו והביאה לו מרק.
הכושר הארגוני היה כבר חלק ממנה. למרות מחלתה, כשנתבשרה על חתונת הבת, אזרה כוחות ונעמדה איתן על רגליה לארגון האירוע. גם את תכשיטיה דאגה לחלק, מבעוד יום, למזכרת בין בנות המשפחה.
על ערש דווי, בוקר יום הכיפורים, ביקשה יהודית לראות את המשפחה ואת הרב ברגר. לבקשת המשפחה הוא עזב באמצע התפילות והגיע מיד מבית הכנסת. על מיטתה הוא קרא את תפילת "שמע ישראל", ליטף אותה ולחש מילים אחרונות באוזנה. וכך, כשכולנו סביב מיטתה, בדממה זועקת, היא עצמה עיניים ודממה.

 

דברים שנאמרו על קברה בעת גילוי המצבה

אחות אחת היתה לי
אחות בכורה היתה
אחות גדולה
אחת קטנה וענקית
כל חיי היתה לי
כל חיי – עד כה היתה
לי היתה ולכולם היתה
אוהבת, דואגת ומכילה
דואגת בהגזמה
כל כך דואגת
רק לא לה!
"מתי מוטי מגיע?"
"לאן אתם נוסעים?"
"מתי רעות מגיעה?"
"איך את לא יודעת? טוב עזבי, אני אתקשר אליה..."
"מה עם עמית? למה נתת לו עכשיו את האוטו..."
"לאן הגעתם?"
"מה עוד לא הגעתם?"
"טוב, תתקשרו כשתגיעו..."
וכך כל השנים.
וכך עד הימים האחרונים!
כל מי שמכיר את יהודית,
יודע...
כמה היא דואגת לכולם
כמה היא אוהבת את כולם.
וזה רק צד אחד,
מרבים אחרים
שהיו לה...
דפים רבים לא יוכלו להכיל את כולה
ואת כל שנותינו ביחד!
אחות גדולה היתה לי
אחות גדולה
תמיד תהיה, לעד, לנצח
תמיד תהיה נוכחת.
יהודית יקרה,
אני בטוחה שמעגל גדול של מלאכים מקיף אותך
אז בבקשה, הסירי דאגות, תנוחי!
אחות גדולה, דודה וגיסה אוהבת,
רעות ועמית, מוטי ואני
אוהבים ומתגעגעים!

 

מכתב שנכתב על ידי סיון יחיאלי, ראש מועצת כפר ורדים, לרגל האזכרה ליהודית רוזמרין ז"ל

בטרם נפטר אבי, הוא ביקש כי על קברו יגידו את "אחרי מותי" של חיים נחמן ביאליק.
עבורי, השיר הזה הוא קדיש של חילונים.

הָ יָ תֳ ה  אִישׁה – וּרְאוּ:  אֵ י נֶ נַ ה  עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיהָ בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

יהודית שרה לנו. היה לה בית לכל אחד מאיתנו. ולנו היה בית ששרנו לה.
היה בה, ביהודית, את היכולת לממש את הציווי – "עשה טוב", בצורה הפשוטה, הישירה והצנועה ביותר.
בכל פעם שנזקקנו למתנדבים או לנושאים בנטל, היא היתה שם, ותמיד ביקשה לעשות בשקט, בצנעה.
היתה אומרת לי "אתה יודע, אני מהמועצה, אני לא צריכה שיגידו...". התנדבה ותרמה ועשתה.

הָ יָ תֳ ה  אִישׁה – וּרְאוּ: אֵ י נֶ נַ ה עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיהָ בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

יהודית היתה הנשמה של המועצה. תמיד היתה שם, יציבה וקבועה, והנה לא עוד.
היא חסרה ביום יום, באותה יכולת מופלאה שלה לארגן את המועצה ואותי.
היא חסרה כשצריך לשאול אותה כיצד היו נוהגים קודמי, הרי עם כולם עבדה וכולם אהבו אותה.

היא חסרה כשתושב מגיע והיא נכנסת לפניו ואומרת -
הנה מגיע פלוני, הוא יצעק עליך, אל תתרגש, הוא נרגע מהר, כך היה גם עם אריה ועם רון. שומרת עלי שלא אקח ללב.
אני יודע שהיא חסרה כרעיה, כאמא וכאחות.
היא חסרה מהסיבה הפשוטה שהיא תמיד היתה שם. היתה שם עבורכם והיתה שם עבורנו.

גָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָ יָ תֳ ה אִישׁה – וּרְאוּ: אֵ י נֶ נַ ה עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיהָ בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּה,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!

בעז, סתיו, שקד ואילנה, קבלו ממני חיבוק חם ואוהב. אני יודע עד כמה האובדן גדול
אבל אני גם יודע שהיא נמצאת איתנו, נמצאת במחשבותינו, נמצאת בזכרוננו.

יהי זכרה ברוך.

 בתמונות:
- יהודית ואחותה בימים יפים יותר
- יהודית, אחותה, בעלה, אביה, הבת והאחיין
- יהודית בשלהי ימיה
- בישיבת מועצה: סיון יחיאלי ומימנו יהודית ז"ל