עיתון כפר ורדים א לה כפר 185 | אייל כץ / הצעות לסלנג

אייל כץ / הצעות לסלנג


איך עברנו מ"הלו, זה רדיו?" המתוחכם ל"אח שלו" ו"יאללה אםם ביי" הטרנדיים. מה קרה לתרומת התרבות העממית לעברית, וכמה ביטויים למתקדמים שאפשר לאמץ  גם היום

איכשהו דיברנו השבוע במשפחה על רדידותה של השפה המדוברת, ובמיוחד על השפעת "עידן המסכים" על העברית של בני הנוער. זה באמת נושא למחקר: איך משפיע עידן ה-אס.אם.אסים (סליחה, מסרונים), המיילים, הטוויטר והמסנג'רים על השפה המדוברת והשפה בכלל. אני דווקא סבור שהיא לא כל כך פחחחח כמו שחושבים, ודווקא מערוצי התקשורת האלו צומחים כמה דברים חביבים. תמציתיות, למשל, היא לעתים מבורכת, ופסקה כמו זו, הכוללת יותר מ-70 מילה שמוקדשות לרעיון אחר כבר נחשבת לחפירה רצינית J.
אינני יודע אם השפה באמת רדודה, אבל איכשהו תפס אותי געגוע לתופעה שמשום מה נעלמה מהעברית: תרומה של התרבות הקלה לשפה המדוברת. עד לא מזמן תרמו אמנים שונים עשרות ביטויים ואמרות שפר שהפכו למטבעות לשון ולחלק אינטגרלי מהעברית המדוברת. חלקם נותרו רלוונטיים עד היום, עשרות שנים אחרי שנולדו, וצעירים משתמשים בהם לעתים מבלי שיכירו את המקור.
הבולטים בתחום היו כמובן שלישיית הגשש החיוור. "היה מנוע?" והשימוש בו לכל דבר שפתאום נעלם, ושאלות אלמותיות נוספות כמו "באיזה צבע לעשות את הפס כסף?", וכמובן "מה שבע?". ויש גם "העולם מצחיק אז צוחקים", "אתה תהיה ברקוביץ", "הלו, זה רדיו?", "הצ'ופצ'יק של הקומקום" ועוד ועוד.
אבל הגשש לא היו בודדים. שייקה אופיר תרם את "יופי נחמה", ויוסי בנאי ורבקה מיכאלי את "אשת מהנדס" ו"רבע עוף עם בורקס". גם המוסיקה העברית תרמה ביטויים לשפה. להקת הנח"ל את "רק בישראל", ואריק איינשטיין את "רגל פה רגל שם" וגם את עיתונאי קטן שלי", רפליקה שזכיתי לשמוע הרבה בחיי.
גם היום זה קורה, אבל אחרת. "ארץ נהדרת" מצליחה לתרום כל עונה איזה ביטוי: "קשה, קשה", "קוריצה", "לשון זכר", "אח שלו", וכמובן את "אוווקיי, יאללה, אםםם ביי". הם נחמדים, אני מודה, אבל איכשהו זו לא אותה תרומה לשפה. הכישרון של "ארץ נהדרת" הוא לזקק טיפוסים קיימים, ללטש, לתת את המבטא הנכון ואז להחדיר את הביטוי עם די הרבה שטיפת מוח. איכשהו זה נראה לי פחות יצירתי. "יופי נחמה" הולך גם בלי המבטא של שייקה אופיר. "לשון זכר", או "קשה קשה" לא שווים כלום בלי המבטא של טל ברודי ושל לובה הקופאית בהתאמה. ובכלל, חוץ מארץ נהדרת קשה לי לחשוב על אנשי תרבות, אפילו העממית, שמצליחים להעשיר את השפה בביטויים עסיסיים. אם כבר, מי שתרם ביטויים בשנים האחרונות זה ראש הממשלה שלנו (לפחות משהו הוא תרם) שהביא לנו את "סלע קיומנו", "הם מפחדים", וגם, באופן אירוני במקצת, את "יש לנו ארץ נהדרת".
זה חסר לי, אבל במקום להתלונן, עדיף אולי שאעשה מעשה. ביני לבין עצמי אימצתי כמה ביטויים, בעיקר מהתיאטרון ומשירים עבריים. חלקם מורכבים קצת יותר מ"אח שלו", אבל הנה כמה דוגמאות מלוות בהוראות שימוש והסברים.

"לא ניצחונות גדולים, לא תבוסות מחפירות, שותים תה" (מתוך נמר חברבורות, מחזה של יעקב שבתאי"). תחליף אנין ומרענן ל"הכל בסדר", "ברוך השם", "אין חדש", "אין תלונות", ו"שרק לא יהיה יותר גרוע" הלעוסים והמשמימים.

"כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר" (מתוך בצהרי היום של מאיר אריאל). גם בשיר, לא ברור אם זו אמירה צינית על מי שמסתפק במועט ומציב לעצמו רף נמוך, או שהכוונה היא דווקא הפוכה: עזבו אתכם מכל החארטה, בסופו של דבר כל העניין הוא משהו קר בלב מדבר.

"הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן" (שוב מאיר אריאל, מתוך טרמינל לומינט). השיר מדבר כמובן על הדלתות של הטרמינל בשדה התעופה, אבל הביטוי טוב גם כשהיא הכינה לך קפה בלי לשאול בדיוק כשבא לך, או פתאום עיסתה את הכתפיים בלי שביקשת ובדיוק במקום שתפוס. בקיצור – ניחשה אותך. רק שאנחנו צריכים להיות קצת פחות כפויי טובה ממאיר אריאל, שבהמשך המשפט "נכנס פנימה עם הרבה טקס בישבן".

"אני חוזר לבלומה" (עדיין מאיר אריאל, מתוך תקווה). התפרענו, יצאנו לעולמות לא מוכרים, ניסינו דברים אסורים ולכאורה מסעירים, והתעייפנו. אז עכשיו חוזרים לבלומה. ולילדים. וגם לשכנה.

"יופי יוחנן". (חנוך לוין, מתוך המחזה סוחרי גומי). הוא לא באמת מצליח, יוחנן שלנו, למעשה הוא בקושי זז, אבל הרוקחת בלה שמתחתיו צווחת באקסטזה פראית מתוך תקווה לזכות בירושת הקונדומים שלו. זה מה שקורה במחזה עם יוסף כרמון וזהרירה חריפאי המופלאים, והביטוי מומלץ בכל פעם שמישהו נורא מרוצה מעצמו, ויש הכרח להסביר לו שהוא לא כזה כלי. דומה קצת ליופי נחמה, אבל יותר למיטיבי לכת.

"אל תדברי על אריק" (שלומי שבן, מתוך שיר בשם זה). אז הגבר העצבן לא אוהב שמזכירים לו את האקס, אבל גם הבוס החדש לא אוהב שמדברים על קודמו בתפקיד, והמורה החדשה והעובד החדש, והמאמן החדש, בקיצור – אל תדברו על אריק.

יש עוד הרבה, וקצרה היריעה, אז יאללה, אםםם ביי.

בתמונה: 
הגשש החיוור. היה רדיו?