עיתון כפר ורדים א- לה כפר 186 | כלה טוטאלית

כלה טוטאלית

   

סמדר יערון, הזוכה הטרייה בפרס מפעל הפיס לתיאטרון, משוכנעת שהמעבר לעכו לפני 25 שנה התווה את דרכה האמנותית. שותפה לדרך, מנכ"ל תיאטרון עכו מוני יוסף, מסביר איך למרות הכל משמרים יצירה משותפת של יהודים וערבים לאורך זמן. ויש לו גם פתרון מקורי למאבקי הדת בכפר ורדים

ענת יתח

"שחקנית מגוונת, טוטאלית, חוקרת ויוצרת לעילא ולעילא, שחקנית המתמסרת לתפקידיה בגוף, בנפש וברוח". אלה הם נימוקי ועדת הפרס של מפעל הפיס, אשר החליטה לפני כשבועיים להעניק לסמדר יערון את פרס מפעל הפיס לאומניות הבמה בתחום התיאטרון. יערון, שחקנית ויוצרת, תושבת עכו, נמנית על מייסדי המרכז לתיאטרון עכו, והיא חתומה על אין ספור הצגות, חלקן שנויות במחלוקת.
יערון הגיעה לעכו בשנת 1985 ביחד עם מי שהיה אז בעלה, דודי מעיין, ועם קבוצה של אמנים שחיפשה מקום שיהווה השראה ליצירה. שם גם נפגשו דרכיה עם מוני יוסף, אמן ובמאי בעצמו ומנכ"ל המרכז לתיאטרון עכו. במהלך השנים הצליחו השניים ליצור מקום עם שפת תיאטרון מקורית וייחודית ואף השכילו לשלב בעבודתם את הקהילה הסובבת אותם. בשנתיים האחרונות הם משמשים גם כמנהלים האומנותיים של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר.

 

מספר מקועקע על הזרוע

שלוש שנים לאחר שנפגשו יצרו יערון ויוסף את ההצגה "זיכרונות דור שני בחיק העיר העתיקה", אשר הועלתה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. יערון קטפה אז את פרס השחקנית המצטיינת, אבל ההכרה האמיתית הגיעה כעבור שלוש שנים נוספות, גם הפעם במסגרת פסטיבל עכו, אז העלו השניים את ההצגה "ארביט מאכט פריי" (העבודה משחררת, ע.י.). ההצגה זכתה בפרס היצירה הטובה ביותר במסגרת הפסטיבל ויערון זכתה בפרס השחקנית המצטיינת. היא שיחקה בהצגה תפקיד של ניצולת שואה, והלכה עם התפקיד רחוק. היא עצמה דור שני לניצולי שואה וכדי להגיע להזדהות טוטאלית עם התפקיד גזרה על עצמה דיאטה חריפה ואף קעקעה על זרועה את תאריך הולדתו של אביה, כדי להגיע להזדהות עם החוויות הקשות שחוו יהודים במחנות הריכוז של הנאצים. התוצאה הייתה סחף של תגובות בארץ ובעולם שנמשך למעשה עד היום בכל במה שעליה מועלית ההצגה.
"השואה היא חוויה מאוד חזקה בחיי", אומרת יערון. "גדלתי ובגרתי לתוכה ולכן יש לה השפעה מאוד גדולה על האומנות שלי. באופן כללי, אני חושבת שבכל אחד מאיתנו קיים איזה שהוא ניצול שואה. זה לא משהו שאפשר לברוח ממנו".
השואה המשיכה להוות מוטיב מרכזי בעבודתה של יערון לאורך השנים. כך יצרה את הסרט התיעודי "אל תגעו לי בשואה", שזכה אף הוא לפרסים, שיחקה יחד עם מוני יוסף בהצגה עטורת השבחים "אנתולוגיה", שם גילמה אם, ניצולת שואה בעלת אישיות מורכבת, המתקשה לשחרר את בנה יחידה (מוני יוסף) לצאת לחיים משלו ולהקים משפחה. מערכת היחסים הסבוכה שנרקמה בין השניים באה לביטוי גם בדיאלוג שמנהלת יערון עם הקהל במהלך ההצגה.
אבל לא רק השואה מעסיקה אותה. גם שאלת יהדותה והיחס לדתות אחרות מהווים חלק לא קטן ביצירותיה. בפסטיבל עכו 2001 העלתה את המחזה "תפילה", שהיווה את אירוע הפתיחה של הפסטיבל והיה למעשה אירוע ססגוני של רקדנים שעסק בשלל הדתות החל ביהדות, דרך הנצרות והאיסלם וכלה בבודהיזם.
"'תפילה' הייתה יצירה מאוד אופטימית, מלאה בתקווה לחיים טובים יותר", היא אומרת. "תמיד חשבתי שהמודל הקטן שיצרנו במרכז לתיאטרון עכו, שבו חיים ועובדים יחד ערבים ויהודים באופן קבוע, יכול להוות דוגמה מופלאה לדו-קיום בכל מקום בארץ. אבל אז באה המציאות טפחה לי שוב בפנים. האווירה הכללית בארץ הייתה עכורה, ומהתחושות האלה, מהתסכול, נולדה ההצגה 'משאלה מכוכב'".
"משאלה מכוכב" הייתה אחת ההצגות היותר מורכבות שיצרה סמדר יערון. במהלכה היא משרטטת סיפור אהבה דמיוני בין אישה לכוכב בעל שש צלעות, מגן דוד. ההצגה מתחילה ב"טקס נישואים" של האישה והכוכב, שהוא בעצם דגם ענק של מגן דוד עטוף בתחבושות המוצב במרכז הבמה. הנישואים הללו אמורים, איך לא, להביא לעולם בן זכר – המשיח, שיבוא ויושיע את העם המסוכסך והמנוכר.
וכך, לאורך כל ההצגה היא רוכבת על הכוכב, מקיימת איתו יחסי מין דמיוניים ואפילו משרטטת על גופה בטוש אדום את מפת ארץ ישראל היוצרת בסופו של דבר צלב קרס לא מושלם. כך היא מנסה לבטא את חוסר שביעות רצונה מהעובדה שישראל שולטת בעם אחר, בפלסטינים.

איך זה עובד אצלך? מה גורם לך להחליט לעסוק בנושא מסוים בעיתוי מסוים?

"אני לא תמיד יודעת מה יהיה הדבר הבא, וזה לא תמיד מושפע מדברים שקורים סביבי. זה פשוט נולד ברגע של הארה. פתאום אני יודעת מה אני צריכה לעשות ואז אני מתחילה לגלגל בראש ולפתח את הנושא, לנהל איתו רומן עד שהוא קורם עור וגידים".

ועד כמה משפיעה עכו על היצירה?

"אני בטוחה שהיצירה שלי לא הייתה כזו אלמלא הייתי מכה שורשים בעכו. האמת היא שבכלל לא למדתי משחק. למדתי תיאטרון חינוכי, אבל המקום הזה לקח אותי לנקודה בה אני נמצאת היום. החיים בעיר מעורבת והמפגש עם התרבות הערבית הוא חזק ועוצמתי ונמצא בכל מקום: בסופר, בקופת חולים וכמובן בתיאטרון. אני גרה על הים בקו התפר שבין העיר העתיקה לחדשה, בממשק שבין יהודים לערבים, ואין שום סיכוי שזה לא ישפיע על העבודה שלי. זה חלק ממני".

זה היה חלק ממך גם באירועי יום הכיפורים בשנה שעברה, כשהעיר כולה בערה?

"התשובה היא חד משמעית כן. הייתי בבית בהתחלה, אבל אחר כך יצאתי לעיר העתיקה לסיבוב, כמו שאני עושה כל יום. ולפני שתשאלי, לא, לא פחדתי. זה הבית שלי וזה ימשיך להיות תמיד.

למרות הכל, אני תמיד מקווה שיותר ויותר יוצרים יגיעו לכאן, כמו שאני הגעתי לפני 25 שנים, שיתחברו למקום, שישתקעו, יקבלו השראה וליווי אומנותי שלנו כדי שיוכלו ליצור, כי כאן לזמן יש קצב אחר. זאת הסיבה שהצירה שלי ושל חבריי בתיאטרון מגיעה למקומות כל כך עמוקים ומאותו עומק וכנות באים גם הפרסים וההכרה. אני גאה ונרגשת לקבל את הפרס, כאילו שזו הפעם הראשונה, כי זה נותן לי ולכולנו המון כוח ואנרגיה להמשיך הלאה, לקוות, לחלום וליצור".

 

השותף

מנכ"ל המרכז לתיאטרון עכו, מוני יוסף, לא הופתע מההכרזה על זכייתה של שותפתו, סמדר יערון , בפרס מפעל הפיס: "סמדר פיתחה שפת תיאטרון ייחודית ומיוחדת ולכן הפרס הזה ואלה שקדמו לו, לא יכולים היו להוות הפתעה. היא ראויה לכך".
הוא מעדיף להצטנע, לקחת צעד אחד אחורה ולתת לזרקורים להאיר עליה. אחרי הכל היא זו שזכתה בפרס, אבל האמת היא שליוסף יש בו חלק לא מבוטל. סמדר יערון יודעת היטב שההרמוניה הקיימת בין השחקנים ובעיקר זו הקיימת בינה ובין מוני יוסף, היא חלק בלתי נפרד מהצלחתה ומקטיף הפרסים המרשים שלה.
הוא כן מוכן לומר שתיאטרון עכו נמצא בשיא פריחתו. רק בחודש שעבר ננעל פסטיבל עכו שאותו הוא מנהל אומנותית לצד סמדר זו השנה השנייה. הפסטיבל, שהיה די רדום בשנים האחרונות, זכה השנה למעט חסד ממבקרי התיאטרון שסברו שהוא מתחיל לחזור לעצמו. אבל מוני יוסף לא נח על זרי הדפנה, והוא כבר מתכנן את הפסטיבל הבא: "זאת הזדמנות מצוינת לקרוא לאמנים גליליים שיש להם מה לומר לבוא, להירשם ולהצטרף, כי בתחילת החודש הבא ההרשמה כבר נסגרת והעבודה מתחילה. המטרה שלנו היא להציב את הפסטיבל הזה ולמקם אותו כאחד הטובים בעולם".
אבל בינתיים יש עבודה בתיאטרון. עונת המנויים שנפתחה זה מכבר רשמה לעצמה כ-400 מנויים, קפיצה משמעותית מהשנה שעברה. מוני יוסף מרוצה, אבל לא לגמרי: "אל תחשבי שזה פשוט למכור הצגות רציניות, כבדות, ממש לא. האוכלוסייה שצורכת תיאטרון היום מעדיפה הצגות קלילות, שלא לומר רדודות, ואלו רצות בלי הפסקה ומותירות מאחור את ההצגות הרציניות, העמוקות, שטומנות בחובן מסרים אמיתים".

למה זה קורה לדעתך? אולי אנשים כאן פשוט שבעים ממלחמות, פיגועים, סיכולים ממוקדים, עגבניות ב-20 שקל ותותים ב-100 והם פשוט מחפשים לשכוח את כל הצרות?

"זה בהחלט נכון, ואני בכל זאת חושב שחבל. אנחנו לא מוותרים ומעדיפים להעלות מוצר איכותי ושונה. אחד הסגנונות שרצים יופי בתיאטרון הוא הצגות הפרינג'. הפרינג' הוא שפה תיאטרלית אחרת ששוברת את המחיצה בין הקהל לבמה ויוצרת מצב שבו השחקנים והקהל הם אירוע אחד, במה אחת. השחקן בהצגה יוצא ומציג מתוך המעגלים האישיים שסובבים אותו: משפחה, חברים, פוליטיקה, יהודים, ערבים, חילוניים, דתיים והרשימה עוד ארוכה. המטרה, למעשה, היא ליצור שינוי חברתי, לגרום לצופים לשאת את המסרים, להטמיע אותם היטב. במילים אחרות, אנחנו לוקחים את החברה הישראלית על כל גווניה וחופרים עמוק עמוק לתוכה. אז נכון, זה לפעמים מטריד, מתסכל, לא נעים, אבל זה מה שיש".

הערבים והדתיים

את דרכו האומנותית החל מוני יוסף בשנת 1984, לאחר שסיים את לימודיו בבית צבי. הוא השתתף בהצגה "כנר על הגג" ובסרט הקולנוע "זעם ותהילה" שביים אבי נשר. זמן קצר לאחר מכן הגיע לעכו ונמנה על מקימי המרכז לתיאטרון עכו, מאז הוא שם.
לאורך השנים ביים, יצר ושיחק באין ספור הצגות ובהן: "מכתב האלמנה עם הרוח", "הנסיך", "חיים חדשים", "ארביט מאכט פריי" ועוד.
בשנת 1987 הקים קבוצת תיאטרון יהודית-ערבית הנקראת "דיוואן" המשלבת מוסיקה, סיפור ותיאטרון, תוך שיתוף פעולה הדוק בין שחקנים מקצועיים לתושבי העיר העתיקה בעכו. עשר שנים לאחר מכן ביים ויצר את ההצגה "חלום ערבי", שזכתה בפסטיבל עכו בפרס ההצגה הטובה והבימוי הטוב ביותר. בשלב מאוחר יותר הקים קבוצת יוצרים דתיים שנקראה "הללויה" וביים את ההצגה "בואי כלה".
לאחר שיצר הצגות ילדים בשתי השפות התפנה ליצירה "האנתולוגיה" עם סמדר יערון, אשר מציגה היום יותר מכל הצגה אחרת בעולם.
בהמשך ביים עיבוד לספר "המאהב" של א.ב. יהושע וכן את "בטולת שידוך" שכתבה חנה אזולאי- הספרי, ביים ושיחק בפרויקט "בבל" שהיווה מפגש חוצה גבולות של אמנים מכל העולם והועלה בבכורה עולמית בתיאטרון שייקספיר בברמן, גרמניה, והמשיך בהפקת "משאלה מכוכב" ו"בוערת" של סמדר יערון. בנוסף לניהול פסטיבל עכו, מנהל יוסף גם את פסטיבל "מסרחיד" להצגות יחיד בערבית.

מה יעשה הפרס הנוכחי לתיאטרון עכו?

"אני לא חושב שזה יעשה משהו מיוחד, והעבודה שלנו לא בנויה על ציפייה לפרסים. אני חושב שבסופו של דבר זה עניין של יוקרה, של הכרה ביכולות שלנו ובעבודה הקשה. אולי זה גם הרייטינג עולה עם כל פרס כזה".

הוזמנתם להופיע בהיכל התרבות בכרמיאל? יהיה מעניין להעלות שם את "משאלה מכוכב".

"התשובה היא לא והסיבה היא שההצגות שלנו מיועדות לאולמות אינטימיים וגם סוג הקהל הוא שונה. אותנו לא יזמינו לאולמות גדולים משום שבאולמות הללו מחפשים חומרים דלים יותר ופחות רציניים. ההצגה 'משאלה מכוכב' דווקא הייתה יכולה לעלות שם".

הייתם מוכנים להופיע באריאל?

"בהחלט כן. הייתי מופיע לא רק באריאל, אלא גם ברמאללה. למה לא? אני מאמין שאם לשחקן יש מה לומר, הוא צריך לומר את זה על הבמה. זה לא חוכמה לשלול תרבות מצופים בגלל שהם בחרו לגור במקום כזה או אחר. אומר לך יותר מזה, אני מרים את הכפפה שלך ואומר למנהלי היכל התרבות באריאל שאנחנו נשמח להעלות שם את 'משאלה מכוכב', דווקא בגלל שהיא הצגה פוליטית. למען האמת, זה רעיון לא רע".

יוסף הוא תושב כפר ורדים מזה שש שנים ולשאלה מדוע בחר לגור בכפר ענה באופן מפתיע: "אני פה בגלל אשתי".

לא מתנתקים מזה גם כשבאים הביתה?

"האמת שלא, אבל התשובה הזאת יצאה בלי מחשבה. אבל ברצינות, כפר ורדים היא מקום נהדר לגור בו".

גם בימים שבהם חילוניים ודתיים מכבסים את הכביסה המלוכלכת שלהם קבל עם ועדה?

"זה שטויות. תשמעי לי, הכל מעשי ידי קבוצה אחת קטנה ואפילו גאונית במידת מה, שסחפה אחריה אנשים נוספים וגרמה למהומה על לא מאומה. אין חרדים בכפר ורדים ולא התחרדות. העניין הוא שיש אנשים שיותר מידי טוב להם בחיים, אבל גם משועממים קצת, אז הם מחפשים תעסוקה ומשתמשים במילים מפוצצות".

אתה אדם מאמין שהולך לבית הכנסת בשבתות וחגים. לא מרגיז אותך שטוענים שהדתיים מקלקלים את צביון הכפר ואת המטרה שלשמה הוקם?

"עוד שטויות. אם אני הולך לבית הכנסת בשבת, עם כיפה, אז אני הורס צביון? מערער סטטוס קוו? נו באמת! האמת שאני מציע לכל אלה שטורחים להגיע לאותם פורומים של הקשבה לדתיים וחילוניים, שיעזבו שטויות ויבואו לתיאטרון. אני מבטיח להם שייהנו הרבה יותר.

"מעל 20 שנה אני חי בין ערבים, עובד איתם, אוכל איתם, שמח איתם ועצוב איתם. אנחנו יכולים לשמר דו קיום למופת עם ערבים ולא בינינו? אני חייב לספר לך שבתקופת המהומות שהיו בעכו, היינו בתיאטרון. שמענו את ההמולה והצעקות ויצאנו החוצה לראות מה קורה. זה היה מחזה מוזר. אנחנו, אנשי התיאטרון, יהודים וערבים כאחד, עמדנו על סף הבית שלנו וצפינו בבלגן שהתחולל לנגד עינינו. זה הכל שטויות, כל מה שצריך זה ללמוד לכבד אחד את השני, ללמוד להכיר זה את זה על הצדדים הטובים והפחות טובים וללמוד לקבל דעות של אחרים שלא תמיד מתיישבות עם תפיסת העולם שלנו. זו כל התורה על רגל אחת והיא נכונה לכולם. בקיצור, תפסיקו לריב, בואו לתיאטרון".

 

 

חזרה לכתבות