עיתון כפר ורדים א- לה כפר 187 | טוביה ארז / עוד יום במדרון

טוביה ארז / עוד יום במדרון

   

מדיניות הממשלה נתנה לי רעיון איך לפתור בעיה שמטרידה את תושבי כפר ורדים

לגמתי מהקפה וקראתי את כותרת העיתון: "הממשלה החליטה להקים מחנות מעצר למסתנני עבודה בגבול מצרים".
הפכתי את הדף בעיתון הבוקר כאשר הטלפון צלצל. על הקו מהצד השני ידידתי משכונה ו'. "פלישה, נזקים, סכנה", הצלחתי להבין מהמלל הנרגש שפלטה לתוך הטלפון. תירגעי וחזרי על הכול מהתחלה, ביקשתי.
חסרת נשימה אמרה: היום בבוקר יצאתי למרפסת המשקיפה אל הגינה עם כוס הקפה והסיגריה, ולתדהמתי שלש פרות חומות רזות עומדות בגינה, מלחכות את העלים של העצים ומחסלות לי את הצמחים.
איך הם הצליחו לעבור את הגדר, שאלתי. אין לי גדר, אמרה. לא עזבתי את העיר ובאתי לכפר ורדים כדי לגור בין גדרות.
הפרות לא תוקפניות, הרגעתי אותה. חכי רגע, אני אבדוק מה לעשות, ובינתיים טלפני למועצה. פניתי לבני הבית שרבצו לידי, שוקי הכלב ובמבה החתול. לגינה של ידידתנו, אמרתי להם, נכנסו פרות משוטטות והן עושות שמות בכל הצמחייה.
שוקי, שרק בחודש האחרון נבחר כנציג כלבי הבית הנמוכים למועצת הכלבים השכונתית, הרים ראשו מהעצם שלעס בהנאה ורטן, ככה זה כשמאפשרים לכל בעל חיים זר להיכנס באופן חופשי לישוב ולשוטט ללא השגחה.
ניסיתי להגן עליהן (בכל זאת, מי לא אוהב להביט על עדר פרות מחסלות עלים ועשבים, כל עוד זה בגינה של השכנים?): הן בודאי ברחו לרועה, הגיעה שעת ארוחת הבוקר וברעבונן נכנסו לגינה הראשונה שנקלעה בדרכן.
במבה, חסר שאיפות פוליטיות, אופוזיציונר נצחי, שאף מכשול לא עוצר אותו להגיע לבתי השכנים ולסחוב שאריות מזון ישר משולחן המטבח, הציע מיד לחייב כל תושב לגדר את גינתו כך שאף פרה או שפן סלע יוכלו להיכנס ללא רשותו וליהנות מפירות הגינה.
מה פתאום שנקים גדר סביב כל גינה, נבהל שוקי, שהרי גדרות מסביב לבתים יפריעו לו להיכנס כהרגלו לגינות השכנים ולעשות בהן צרכיו. אני מציע להקיף את כל היישוב בגדר גבוהה, אטומה, שתמנע באופן הרמטי מעבר של חיות זרות ורעבות לתוך היישוב.
במבה הקשה: ומה עם הפרות ושפני הסלע שכבר נמצאים ביישוב?
לאלו, אמר שוקי, אני מציע להקים מכלאות בשולי הישוב, עם גדרות מסביב ומגדלי שמירה. שם יוכלו הפרות להרהר בטעות שעשו כאשר באו בלי רשות לאכול מפירות גננו. חוץ מזה נוכל מפעם לפעם בחגים לקחת פרה ולעשות ממנה ברביקיו.
הטלפון צלצל. על הקו הייתה שוב ידידתי משכונה ו'. הכול בסדר, אמרה. מוטי מהמועצה הגיע וביחד עם הרועה העבירו את הפרות מחוץ לגינה.
נהדר, אמרתי, ופניתי לשוקי: אז אפשר לפרק כבר את המכלאה שרצית לבנות לפרות משוטטות בפאתי הכפר.
לא כדאי, מיהר וענה במבה נציג תנועת החתולים החופשים בביתנו. כדאי לשמור על המכלאה, אולי בעתיד נשתמש בה כדי לכלוא את שוקי וחברי מפלגתו ולהעביר אותם חינוך מחדש.
חשבתי לעצמי, במכלאות שעוצרות היום מהגרי עבודה ייכלאו מחר יריבים פוליטיים.
נאנחתי והמשכתי לקרוא בעיתון: "הממשלה החליטה על ועדות קבלה ביישובים שבהם עד 500 תושבים".
נתתי למחשבותיי להפליג, באיזה יישובים לא יקבלו אותי בעקבות החוק החדש: יישובים של דתיים, יישובים של צמחוניים, יישובים של ערבים, יישובים של ג'ינג'ים, יישובים של אנשים חכמים. בעצם ברוב הישובים לא אוכל לגור מחוסר התאמה.
נאנחתי שוב, לגמתי מקפה הבוקר, והנחתי את העיתון על השולחן. למי יש כוח לקרוא שטויות כאלו על הבוקר. החלטתי להתנחם בספר מרתק. ניגשתי לספריה ונטלתי את הספר הראשון שהיה על מדף ספרי המדע הבדיוני, "חוות החיות" של אורוול.

לתגובות: tuviae@netvision.net.il

 

בתמונה: פרה תועה. נקים להן מכלאות בשולי הישוב, עם גדרות ומגדלי שמירה