עיתון כפר ורדים א- לה כפר 187 | איל כץ / גם אני אחראי

איל כץ / גם אני אחראי


אסון הכרמל חשף מחדל מחפיר של ממשלות ישראל בכל הנוגע למערך הכיבוי. התקשורת והציבור ממהרים לחפש אשמים, וגם מוצאים. במקביל, ממהרים עיתונאים זריזים לחפש את המחדל הבא: נושא רעידות האדמה, המלונות בים המלח, מגן דוד, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, מערכת ההגנה נגד טילים, מצוקי הכורכר הנוטים לקרוס – כל אלה הוזכרו בשבועיים האחרונים בתקשורת כמחדלים מתמשכים שעלולים להביא אסון.
השריפה בכרמל והתנהגות מנהיגי המדינה בעקבותיה יצרו גם בי תחושה של חוסר אונים ואובדן אמון כמעט מוחלט במנהיגים. אתה קורא את העובדות ולא מאמין לנוכח החידלון, העיוורון, העצלות, חוסר האחריות וחוסר האכפתיות של ראש הממשלה ושריו. וממש בעיצומה של השריפה עושה כל אחד מהם כל שביכולתו כדי לצאת טוב בעיני הציבור. אצלי כולם נכשלו. במיוחד נתניהו, שנהוג לומר עליו כי הוא גאון של יחסי ציבור. בעיני, ההתנהלות שלו מול מצלמות הטלוויזיה כל כך שקופה, נראית כל כך מלאכותית, מחושבת ובלתי אמינה, שאני לא מבין איפה פה הגאונות.

 
ואיפה אני בכל הסיפור? הרי קראתי בתקשורת על המחדלים, המצב הקשה של שירותי הכבאות, מערכת הבריאות, מערכת החינוך ומה לא. האזנתי בדאגה לנבואות שחורות, צפיתי בפה פעור בכתבות אפוקליפטיות ופה ושם גם הייתי מעורב בהכנת כתבות שכאלו. כבר שנים אין מנהיג אחד ברמה הלאומית שנוח לי לבחור בו. מישהו שאהיה גאה אם יהיה ראש הממשלה שלי. בעצם עזבו גאה, לפחות שלא אתבייש בו. בעלי הניסיון נראים לי כאינטרסנטים חסרי דרך ואינם אמינים בעיניי. אלו שאני מאמין להם הם נטולי קבלות. התחושה הכללית, עד כמה שזה נורא להכליל, שאת המדינה שלי מנהיגים ב-15 השנים האחרונות אנשים שכדברי הקלישאה, לא הייתי קונה מהם מכונית משומשת.
ומה עשיתי עם כל זה? לא הרבה. למען האמת, כלום. לא יצאתי לרחובות, לא השתתפתי בהפגנות, לא צעדתי במצעדים, לא חתמתי על עצומות, לא שכנעתי אחרים ולפעמים גם לא באמת שוכנעתי בעומק המחדלים. אפילו את הבמות הצנועות שיכולתי לנצל לא ניצלתי כמו שצריך. נתתי למנהיגים שלי לעשות את שלהם בלי לצייץ, בלי להביע מחאה, בלי לעשות דבר כדי שיהיה כאן שינוי מהותי. ולא, פתק בקלפי אחת ל-4 שנים זה ממש לא נחשב.
אני כמובן לא לבד בסיפור הזה. יחד איתי יש עוד מיליונים שכבר שנים מרגישים שמשהו רקוב מהיסוד בממלכת ישראל, ואולי עכשיו השתכנעו בכך סופית. רק שאף פעם לא עשינו כלום.
הגיע הזמן לקחת אחריות. רק שבמקרה שלי, נטילת אחריות אין פירושה להתפטר כי אין בדיוק ממה. לעזאזל, אפילו לוועד ההורים של בית הספר לא התנדבתי כבר יותר מ-18 שנה. נטילת אחריות במקרה שלי, שלנו, היא התנגדות פעילה למה שלא נראה לנו, ותמיכה פעילה במה שכן נראה לנו. בואו נתחיל לחתום על עצומות, לצלצל ולהטריד שרים ובעלי תפקידים כשיש מחאה מאורגנת שכזו, לכתוב מכתבים למערכת, לצאת להפגנות חשובות, ואולי אפילו לארגן איזו מחאה קטנה משלנו אם צריך.
נכון, אסון הכרמל והמחדל הנוראי שייך קודם כל לראשי ממשלה ושרים. אבל אם הם התנהלו כך במשך שנים, לאור היום, למרות אינספור דיווחים על מחדליהם, מבלי שמישהו יטריד אותם לפחות קצת, האחריות היא גם שלי.

בקשת תרומה

ישי, אח של אשתי מיכל, מתמודד כבר ארבע שנים בגבורה עם מחלת הסרטן. הגידול הראשון התגלה באזור שבין הכבד ללבלב. אחרי ניתוח וסדרה של טיפולים כימותרפיים הגידול הראשון נעלם. לפני פחות משנה התגלו גרורות קטנות בריאות. סדרה אחת של טיפולים לא הביאה לשום שינוי. לאחרונה החלו טיפול בתרופה חדשה, שאינה כלולה בסל התרופות. למעט ימי הטיפול הקשים, ישי מרגיש בסדר. הוא נראה טוב, מסוגל למטלות פיזיות, כושרו סביר, הוא משחק כדורסל עם בנו, עובד בגינה ונהנה מכל מה שאיש משפחה בן 50 נהנה ממנו. או כלשונו, חוץ מהסרטן הכל בסדר.
השבוע, לאחר מספר מחזורי טיפול בתרופה החדשה, שמענו בשורה מעודדת: יש נסיגה בגודל הגרורות. המשמעות היא שהתרופה משפיעה לטובה. משמעות נוספת היא שיש צורך בטיפולים נוספים רבים. כמה? לא ברור. הרופאים אינם יכולים לנקוב במספר הטיפולים שעוד נדרשים, או בתקופה קצובה. באחד התסריטים האופטימיים יחיה ישי עוד עשרות שנים ובאיכות חיים סבירה, אולם יצטרך להמשיך ולקבל את התרופה היקרה כל חייו בתדירות כזו או אחרת.
מה שברור: בינתיים ממשיכים את הטיפול בתרופה הנוכחית.
המשפחה באמצעיה (הסופיים למדיי) גייסה סכום מסוים עבור התרופות, אך לא תוכל להמשיך במימון בכוחות עצמה לאורך זמן. פנינו כבר אל חוג מכרינו הרחב, ואני מרשה לעצמי לנצל גם את הבמה הזו בבקשת תרומה מכל מי שרוצה ויכול.

תרומות ניתן להעביר לחשבון בנק שאלו פרטיו: בנק 10 (לאומי), סניף 739 (גן יבנה) חשבון מס' 1331065 ע"ש ישי תלם.

אם יש צורך אפשר לפנות גם אליי באופן אישי.
תודה מראש, ובריאות לכולנו.

בתמונה: השריפה בכרמל. במקרה שלי, נטילת אחריות אין פירושה להתפטר כי אין בדיוק ממה. צילום: קק"ל