הגליל בעוד חמש שנים | חסיה חומסקי פורת

קל להיות פסימי

לאתר א-לה כפרצרו קשר 

 

הכותבת היא חסיה חומסקי פורת, פעילה חברתית, מרכזת קבוצת "סיכוי במשגב" ויו"ר "קואליציית הגליל" 

 

הגליל בעיניי בעוד חמש שנים 

 

התבקשתי לכתוב תחזית כיצד ייראה בעיניי הגליל בעוד חמש שנים. 

קצת קשה, כי המציאות של התקופה האחרונה טופחת על פנינו ומוכיחה כמה תחזיות ונבואות מתבדות. בכל זאת, אנסה לחזות מהרהורי לבי. 

אבל ראשית – מי אני. אני מרכזת את קבוצת הפעולה האזרחית "סיכוי במשגב", שעניינה קידום שוויון בין האזרחים הערבים והיהודים של מדינת ישראל בשני אופנים: יצירת מודעות לאפליה וחוסר השוויון, וקידום שוויון אל מול הממסד בסוגיות מקומיות ואזוריות של אפליה כלפי האזרחים הערבים. בנוסף אני מכהנת כיו"ר קואליציית גליל, שהיא קואליציה של ארגונים חברתיים, מקדמי שוויון וסביבתיים שמציעים תכנון אלטרנטיבי, בר-קיימא לגליל, כלומר תכנון שלוקח בחשבון את צורכי כל האוכלוסיות וטובתן ואת צורכי הגליל עצמו כמשאב, למעננו – ולא פחות חשוב – למען הדורות באים. נקודת המוצא שלנו חברתית, ואנחנו פועלים בשלושה אפיקים: השפעה על הממסד בכלל ומוסדות התכנון בפרט, חיזוק החברה האזרחית ווידוא שיתוף ציבור באיתור צרכים, תכנון וביצוע תכניות הנוגעות לגליל. 

מכאן, שהתחזית שלי תעסוק בעיקר ביחסי יהודים ערבים בגליל.  

התחזית תלויה כמובן בהלך הרוח ובהשקפות של ה"חוזה", שצובעות את האופן בו הוא מפרש את המציאות. מחד גיסא, קל להיות פסימי לנוכח גילויי הגזענות האחרונים, נוכח ההתהדרות הגלויה של כמה מהמועמדים לראשות העיר כרמיאל, משל, בגזענותם ובליבוי שלהם את שנאת הערבים כחלק ממצעם, מתוך הנחה שבכך יגדילו את מספר הבוחרים שלהם, ומבלי לקחת בחשבון את המחיר הגבוה שכולנו נשלם עקב כך – מחיר אישי, חברתי ומוסרי.  

קל להיות פסימי כאשר יש תקריות גזעניות כלפי ערבים, הפוגעים אינם נענשים והתחושה היא שדמם הופקר. 

קל להיות פסימי כאשר שומעים את הפחדים העמוקים והדיסאינפורמציה שמניעים את תושבי הגליל להתכנס עוד יותר בתוך עצמם ובהומוגניות של יישוביהם, מתוך חשש ששכנים ערבים יורידו את ערך נכסיהם, או שרצונם במגורים משותפים נובע ממניעים פוליטיים. 

קל להיות פסימי כאשר על פניו לא מתרחשים שינויים בתנאים ובאיכות החיים של שכנינו הערבים, כאשר המדינה ממשיכה להתעלם מהם ומצורכיהם, ושכניהם היהודים בטוחים שהקיפוח נובע משחיתות או אי ציות לחוקים.  

ראייה כזאת תחזה הקצנה, שנאה, ליבוי יצרים והתלקחות חדשה בגליל, קשה מקודמתה.  

מאידך גיסא, אפשר לראות את דברים באור אחר. 

הצורך הוא כידוע, אבי ההמצאה, וההבנה שאנחנו מכלים את כדור ארץ במו ידינו גורמת לאנשים לחשוב על הסביבה ועל טובת האחר, למצוא את הקסם שבחיים פשוטים ובריאים. ניתן להניח שגם המפולת הכלכלית תגרום לאנשים לעשות חשבון נפש, להעריך את הדברים החשובים באמת בחיים – מערכות יחסים, משפחה – ולהמיר תחרותיות, הישגיות וחומרנות בעשייה למען עצמם, למען משפחותיהם ולמען הקהילה. 

קל להיות אופטימי לנוכח המאמצים המשותפים שמשקיעות הרשויות, מערכת החינוך וגופים סביבתיים של החברה האזרחית בחינוך סביבתי בקרב האוכלוסייה, יהודית וערבית כאחת, ובמיוחד תלמידי בתי ספר, שחוזרים הביתה עם בשורת הצלת כדור הארץ, ותובעים מהוריהם יישום כללי התנהגות אקולוגית. 

קל להיות אופטימי לנוכח הבנת המדינה כי על מנת שלכולנו יהיה טוב, חובה עליה לטפח את האזרחים הערבים ולדאוג לשוויון הזדמנויות ואת השתקפות ההבנה הזאת בתכניות הממשלה להשקיע תקציבים בפיתוח הפריפריה ובתוכה הגליל. 

קל להיות אופטימי נוכח המאמצים שמשקיעים גופים כמו הרשות לפיתוח הגליל להציב את הגליל על סדר היום הציבורי. 

קל להיות אופטימי נוכח התחזקות החברה האזרחית בגליל והמעורבות שאזרחים מגלים בניהול קהילותיהם. 

קל להיות אופטימי נוכח העובדה שבמועצה אזורית משגב מונה סגן ערבי-בדווי שנרתם, בגיבוי וסיוע ראש המועצה, לקידום האוכלוסייה הערבית-בדווית ונוכח שיתופי הפעולה של מ.א. משגב עם רשויות שכנות. 

קל להיות אופטימי נוכח ההצלחות הראשוניות בשילוב משכילים ערבים במשרות שהולמות את כישוריהם. 

בנוסף, אפשר להניח כי הדינאמיקה של החיים תוביל לכך שבעשור הקרוב יתחילו משפחות ערביות להיקלט בישובי משגב טיפין-טיפין, אם מכוח החוק, ואם בזכות הידברות והתקרבות. אלה יעזרו למוסס פחדים, ויביאו להבנה שהיקלטות ערבים ביישובינו אינה נובעת מרצונם להשתלט על אדמותינו, אלא בעיקר מתוך רצון ליהנות מאיכות החיים שיישובי משגב מציעים. כיום יש פחד פן משפחה ערבית שתיקלט תביא אחריה לשיטפון אדיר של משפחות ערביות, וכי לפני שנספיק לעכל את כניסתם הם ישנו את אופי הישובים ויבנו מסגדים... אבל אם נזכור שכשם שקליטת משפחות יהודיות אינה אוטומטית, כך גם קליטת משפחות ערביות, וכי שתי משפחות ואפילו עשר או עשרים לא בונות לעצמן מסגד, אפשר יהיה לנשום עמוק, להירגע ולבחון את היתרונות והעושר הטמונים בגיוון אוכלוסיה ואפילו ליהנות ממנו. ואז, כאשר זה יקרה, סביר להניח שאותם המתנגדים והחוששים יגלו פתאום, כפי שאמרה לי מישהי בסיטואציה כזאת "שהם ממש כמונו, ואפילו נחמדים...". 

כשעברתי על מה שכתבתי ספרתי ארבע פעמים "קל להיות פסימי" לעומת שש פעמים "קל להיות אופטימי". אני מניחה שזה מבהיר דרך אילו משקפיים אני מסתכלת על העולם. אני חוזה חיים עם יותר מודעות לסביבה ולאדם. יהיו מאבקים. הקיצוניים והמתונים יתכתשו, נקווה שרק מילולית, אבל אני צופה שהעייפות הכללית ממלחמות, משחיתות וממאבקי הישרדות יתישו את אלה גם אלה ויאפשרו לנו לגלות פן רך, מפויס, אנושי ומוסרי יותר בעצמנו ובאחרים. או אז נבנה לעצמנו חיים טובים של פתיחות ושותפות ושל שכנות טובה, ולא רק בין יהודים וערבים, אלא בין עולים לוותיקים, בין בהירי עור לכהי עור, בין מרכז לפריפריה. הגליל ייתפס על ידי הממסד ועל ידי תושביו כמרחב אחד, לכל קבוצת אוכלוסיה יוקצו משאבים שוויוניים על פי צרכיה, ישופרו תשתיות, יוקם מוסד אוניברסיטאי שיתמקד בלימודי הגליל, תימצא תעסוקה על פי הצרכים והחברה האזרחית תתחזק ותהיה משמעותית יותר. 

לא הכול יתגשם בתוך חמש שנים, אבל צעדים משמעותיים בכיוון הזה ייעשו. במלים אחרות, התחזית, או הנבואה שלי חיובית, מתוך תקווה שזו תגשים את עצמה. 

 

 

בתמונות: 

חסיה חומסקי פורת 

השרה יולי תמיר בכנס של "סיכוי במשגב"