הגליל בעוד חמש שנים | בפתח הפרויקט

בקרוב באזור זה

לאתר א-לה כפרצרו קשר 

 

 

בגיליון מיוחד זה של א-לה כפר ביקשנו משורה של אישיים מרכזיים לכתוב על הגליל בעוד חמש שנים. זהו ניסיון להרים לרגע את הראש, להביט קדימה, לצייר תמונה רחבה יותר של החיים כאן היום, ובעיקר לתת תשובה, ולו חלקית, לשאלה לאן פנינו מועדות 

 

הגליל נחשב לאזור מתפתח, ולכזה שעדיין זקוק לפיתוח. המשרד הממשלתי העוסק בו נקרא "המשרד לפיתוח הנגב והגליל", ובמסגרתו פועלת "הרשות לפיתוח הגליל". שבע מערי הגליל הן במעמד של "ערי פיתוח". מספר רב של אזורי תעשייה בו מוכרים כ"אזור פיתוח א'". מעבר להגדרות המילוליות ולהכרת הממסד, השיח הציבורי הפנימי בגליל עוסק רבות בנושא פיתוח, כמעט בכל תחום אפשרי: תשתיות, מגורים, חינוך, תרבות וכלכלה. הדעה הרווחת, כמעט באופן גורף, גורסת שהגליל זקוק לפיתוח ולשינוי כמעט בכל תחום.  

לאזור הגליל יש גם כמה מאפיינים מובהקים. הוא פריפריאלי, מצוי תחת איום ביטחוני, רוב האוכלוסייה שבו איננה יהודית, מתגוררים בו בני דתות ועדות רבות, וצפיפות המגורים בו נמוכה יחסית. לכל אחת מעובדות אלו השפעות על חיי היום יום כאן, לטוב ולרע: יש כאן נוף ואוויר נהדר, אבל מוכרחים שתי מכוניות וצריך לנסוע מרחק רב עד למקום העבודה או הלימודים; רק לפני שנתיים נחתו כאן טילים, אבל יש הטבות מס; חיים כאן בדו-קיום הלכה למעשה, אבל יש גם מתח, חששות, גזענות ותחושות קיפוח. 

צירופם של כל אלו הופך את הדיון על עתידו של הגליל לדיון רלוונטי מאין כמוהו, ובה במידה מרתק. מעצם ההסכמה על כך שמדובר באזור מתפתח, ושעדיין זקוק לפיתוח, ברור שקצב השינוי כאן אמור להיות מהיר. האמנם? במה זה תלוי? ולאיזה כיוונים נתפתח? 

ואגב, למרות ההסכמה הזו בין הממסד (והכוונה בעיקר לכנסת ולממשלה) לבין תושבי האזור ומנהיגיו לגבי עצם נחיצות הפיתוח, קיימות טענות רבות על קיפוח מתמשך. הקונפליקט הזה בין אנשי הפריפריה לבין השלטון המרכזי עובר כחוט השני כמעט בכל המאמרים בגיליון, וייתכן כי מדובר בקונפליקט טבעי ומפרה שאי אפשר בלעדיו. 

עיתון, מטבע ברייתו, מתעסק בהווה, או בעבר הקרוב מאוד. אם הוא כותב על העתיד, הרי זה ייעשה תוך דיווח על תוכניות שיצאו לדרך, מהלך שיזמו אנשים או גופים וכיוצא באלו. עיתון גם אינו מנסה לתת תמונה רחבה כדבר שבשיגרה, אלא עוסק בנושאים צרים, ולרוב במידה מוגבלת של עומק. זה תפקידו. האספקלריה הרחבה והמעמיקה יותר היא נחלתם של האקדמיה, ולעתים של גופים מקצועיים ושל מוסדות השלטון המרכזי והמוניציפאלי. 

בגיליון מיוחד זה של א-לה כפר נעשה ניסיון להרים לרגע את הראש ולהביט קדימה. לא לעתיד הרחוק, אלא בסך הכל חמש שנים קדימה. מה ישתנה כאן? מה יתפתח? האם החיים כאן יהפכו לקלים ונוחים יותר? או שמא אנו לפתחן של קטסטרופות מסוגים שונים? ניסינו ליצור תמונה רחבה יותר של החיים כאן היום, ובעיקר לתת תשובה, ולו חלקית, לשאלה לאן פנינו מועדות.  

פנינו לשורה של אישים מרכזיים, מתחומים שונים, רובם מתגוררים בגליל ומצויים בעמדות השפעה ברמה זו או אחרת. ביקשנו מהם לצפות כיצד ייראה הגליל בעוד חמש שנים מהיום. לכתוב תחזית ריאלית, תוך כדי להתייחס גם לעתיד הרחוק יותר, לחזון, תקוות וחששות. התוצאה היא שורה של מאמרים, אופטימיים ופסימיים, אוהבים וכועסים, חולמים ומפוכחים ועם התייחסות לתחומי חיים שונים ולכל הקונפליקטים המלווים את חיינו כאן. חלק מהכותבים מביאים הצעות מרתקות, כמו הצעתו של פרופ' ארנון סופר להפסיק לחלוטין את סיבסודם של מוסדות התרבות במרכז, והפניית כל הכספים לפריפריות. אחרים מאירים צרכים שאנו ערים להם פחות, כמו מוני יוסף שכותב על הצרכים התרבותיים שלנו. ויש גם את נימר נימר, הקובל על קיפוחם המתמשך של הדרוזים, ומנגד את ד"ר טל שחור המראה כי הפערים דווקא מצטמצמים. רבים מהכותבים מביאים "תחזית על תנאי": אם ננהג כך וכך, זו תהיה התוצאה, לטוב ולרע. 

בעיני, זהו כוחו העיקרי של הגיליון. מעבר לתמונה הקצת יותר רחבה, נוצר כאן אולי שיח מסוים בין הכותבים לבין עצמם, בינם לבין בעלי השפעה אחרים שאולי קוראים, ובינם לבין הציבור הרחב. השיח העיתונאי הזה יכול להפרות, להעניק כיווני מחשבה חדשים, לייצר לעתים קשר בלתי אמצעי ואולי אף להתממש פה ושם ברמה המעשית.  

וגם אם לא, אני משוכנע שצפויה לכם קריאה מעניינת ומעוררת מחשבה. 

 

שנה טובה וגמר חתימה טובה, 

אייל כץ