א-לה כפר 164 | אייל כץ - טור

אייל כץ - טור

חזרה לורדה ומדורים 

 

ניצנים של תרבות 

 

מי שמתגורר בכפר ורדים חודש אחד בדיוק עשוי לחשוב כי חיי התרבות כאן שוקקים. בחודש שחלף היה לנו ערב שירי חנוך לוין בגלריה טל, ערב ברזילאי שארגנו אנשי קתדרה בכפר ואירועי טו בשבט במתחם האמנים שארגנו המועצה בשיתוף חניכי שבט עפר. ובחודש שלפנינו כבר מתרגשים עלינו מופע נוסף של "מה אכפת לציפור", עדלאידע בפורים ופתיחת תערוכה של יופ דה יונג בגלריה טל. ולקראת פסח מתארגנים אירועי בית פתוח של אמני הכפר, שיימשכו הפעם יומיים ויכללו אירועים שונים ברחבי הכפר. 

הלבלוב התרבותי הזה (ואפשר עוד, כן?) משמח לא רק על רקע הצחיחות ששררה כאן בשנים האחרונות. את האירועים יזמו גופים ואנשים שונים, ממסדיים, פרטיים ומתנדבים, עיתים בשיתוף פעולה.  

אם החודשיים הנוכחיים מלמדים על מגמה, יש כאן יותר מסתם בשורה טובה ומעוררת אופטימיות. יש כאן ניצנים, עדיין לא פריחה, של חיי תרבות כפי שצריכים להיות ביישוב קהילתי: שילוב של יוזמות פרטיות ופעילויות של המועצה, ותמיכה של המועצה באותן יוזמות פרטיות (וגם כאן, אפשר וצריך הרבה יותר). שילוב כזה יוצר מגוון וכמות, וכשיש כמות יש סיכוי גם לאיכות. 

ראש המועצה עומד למנות רכז תרבות בחצי מישרה. זהו כמובן צעד בכיוון הנכון, אבל הוא חייב להיות מלווה במדיניות שתשלב הפקת אירועים על ידי המועצה בשילוב תמיכה (אפילו מאסיבית, למה לא?) בפעילויות שיוזמים אנשים וגופים פרטיים. כן, אני יודע, צריך קריטריונים וועדות וישיבות והצבעות על כל גרוש שמוציאים, ולהקליד מדיניות זה קל אבל בפועל קשה לתמוך בכל רעיון, תרבותי ככל שיהיה, שמעלה תושב פלוני. אז בסדר. שיהיו קריטריונים. אבל שיהיו גמישים, ושאת ההחלטה יוכל לקבל מיידית ולבד אותו חצי רכז תרבות, מול תקציב מוגדר אבל בלי הסרבול של הוועדות וההצבעות. ואם מישהו שואל, זה כסף שלי ואני מאשר לחצי רכז להשתמש בו לפי שיקול דעתו. 

 

המלצה 

 

הזכרתי כבר את ערב "מה אכפת לציפור" שהיה בגלריה טל, ויתקיים שוב, במתכונת מורחבת, בספרייה (יום שישי ה-6.3.09 בשעה 21:30). מי שלא נמנה על 40 המאושרים שראו את הערב, חייב לעצמו את החוויה. הזמרת אפרת פלדמן, נגן הויולה יאיר בוקסבאום והגיטריסט אבי בן-דב שגם ניהל מוסיקלית הרימו בזמן קצר ערב מקצועי, מהנה, מעורר מחשבה, מפתיע באיכותו.  

התנאים בגלריה טל לא אופטימליים. מדובר, כידוע, בבית מגורים שהוסב לגלריה. האקוסטיקה לא ממש מתאימה למופעים, אין במה מוגבהת, שלא לדבר על קטנות כמו לאן הולכים האמנים בסיום המופע (לפני שהם חוזרים להדרן). אבל כל המגרעות הללו התגמדו (ולטעמם של אחדים אפילו תרמו לאווירה המיוחדת) לנוכח הטקסטים החדים של לוין והכישרון הרב בו הוגשו. 

 

חורים בשלט 

 

במהלך מבצע עופרת יצוקה תלתה המועצה שלט תמיכה בחיילי צה"ל ובתושבי הדרום: "תושבי כפר ורדים מצדיעים לחיילי צה"ל ומחבקים את תושבי הדרום". קצת אחרי המלחמה הופיעו בשלט חורים גדולים, שנראו כמעשה ונדליזם. מתברר שלא בונדליזם מדובר, אלא בחורים קטנים שנועדו במקור למעבר רוח, ועם הזמן נפערו לחורים גדולים ומכוערים. השלט הושאר על כנו עם החורים עוד כשבע עד שהוסר וסיים את תפקידו. 

באופן אישי, אין לי בעיה להצדיע לכל חייל בצה"ל, ואני מניח שאוכל גם למצוא כמה מתושבות הדרום שאוכל לחבק בחפץ לב. אבל יש לי בעיה כשמדברים בשמי ומשייכים אותי לקולקטיב בשמה של איזה אמירה, קונצנזואלית ככל שתהיה. קשה לי שמברכים בשמי, מזדהים בשמי, או מתאבלים בשמי בלי שבכלל שאלו אותי. הלו, ואם בדיוק היום לא בא לי לחבק אף אחד? 

ספציפית, בשלט הזה היה גם קורטוב של חוסר רגישות. המלחמה אולי הייתה צודקת ומחויבת המציאות, אבל מספר האזרחים שנהרגו או נפצעו בה מחייב אותנו להתייחס אליה קצת אחרת. ואם נזכור שבשכנות אלינו מתגוררים רבים מבני העם שנהרגו, נכון יותר היה להסיר את השלט מיד עם תום המלחמה, ולהתמקד בחיבוקים אמיתיים בלי לצעוק זאת בריש גלי. 

 

משחקים בקקי 

 

קקי של כלבים זה אחלה נושא. אם חסר לכם נושא לשיחה, עניין לעסוק בו, מוטיב חינוכי להנחיל לילדים או חומר לידיעה במקומון – קקי של כלבים הוא יופי של פתרון. או כמו שאמר לי פעם עורך שהצעתי לו כתבה בעניין: "חרא של כלבים? חומר טוב". 

גם פוליטיקאים מוניציפאליים יודעים לנגן על הריח. צ'יץ' הביא בזמנו לתל אביב את הקקנוע, עוזי כהן ז"ל ניסה לייצר ברעננה שירותים לכלבים, ובעיריית פתח תקוה הגו באחרונה רעיון גאוני והיי-טקי שיסייע להם להתחקות אחר בעלי הכלבים העבריינים: בדיקת די.אנ.איי לערימות שייוותרו על מדרכות אם המושבות. וכמעט בכל יישוב בארץ תראו שלטים מקוריים מאין כמותם בנושא, מלווים בקופירייטינג יצירתי כמו "לכלכת – שילמת", עם צללית של כלב ואליפסה שנושרת מישבנו, למקרה שהמסר לא הובן עד הסוף. 

ולמה ללכת רחוק? תראו כמה אנחנו מתעסקים בנושא הזה אצלנו בכפר, ואיזה פסטיבל יש סביב "השקי קקי", אותן שקיות שחורות שפוזרו בכפר ובעזרתן אמורים בעלי הכלבים לאסוף את צואת המחמד. כתבות בעיתון (כן, אני מודה, חומר טוב), מכתבים למערכת, פעילות הסברתית ואפילו פעילות חינוכית בנושא בבתי הספר. נשבע לכם. 

אז נכון, עניין מטריד כל החרא הזה (לא להזדעזע, מילה תקנית שמופיעה אפילו בתנ"ך), אבל בחיאת, תרגיעו, כולה קקי. 

 

 

בתמונה: 

אבי בן דב, אפרת פלדמן ויאיר בוקסבאום. ערב מפתיע באיכותו 

.