א-לה כפר 166 | לצנוח לצלוח

לצנוח לצלוח

חזרה לכתבות 

 

אל"מ דרור פלטין, תושב כפר ורדים, נפצע ביולי אשתקד בעת תרגיל צניחה בחופי אשדוד, לאחר שהמצנח שלו לא נפתח. מנטליות של ספורטאי ואיש צבא לצד תמיכה של משפחה, קרובים ואנשים שאפילו לא הכיר, עזרו לו לעבור תהליך שיקום מעורר השראה. חודשיים אחרי ההתרסקות כבר השתתף בצליחת הכינרת, לאחרונה סיים את הטריאתלון באילת ועכשיו הוא מתכונן לחצי "איש הברזל" 

 

אייל כץ, הדס כרמונה 

 

מי שהיה אמיץ מספיק, או סתם התבלבל ויצא החוצה בגל הגשם האחרון יכול היה לראות איש אחד, על אופניים, מפדל במרץ על אופניו מתכונן ל"חצי איש הברזל". מי שלא מכיר את רוכב האופניים, לא יכול היה לנחש שבגופו הושתלו לא מזמן כמויות של פלטינות שנותנות למושג איש הברזל משמעות נוספת. הרוכב הוא אל"מ דרור פלטין, תושב כפר ורדים, מפקד בית הספר לצניחה שנפצע בתאונת צניחה מתוקשרת לפני כשמונה חודשים. 

- ספר לנו על הצניחה האחרונה. 

"לפני כמעט שלוש שנים נכנסתי לתפקיד חדש ביחידה חדשה שהקמתי של מרכז הטסות והכשרות מיוחדות (מרהו"ם). היחידה כללה ארבע יחידות משנה שקובצו תחת קורת גג אחת: בית ספר לוחמה בטרור (לוט"ר) קליעה וצניחה, יחידת הכלבנים עוקץ, יחידת אספקה בהיטס ובית הספר לצניחה. כיוון שאני אוהב ללמוד את הדברים מלמטה, התחלתי ללוות את החיילים. הצטרפתי ליחידת הכלבנים וראיתי איך מאלפים את הכלבים, ביחידה ללוט”ר, יריתי וקפצתי מגגות, ובבית הספר לצניחה צנחתי עם החיילים. הלכתי ללמוד צניחה חופשית ובעקבות מה שראיתי החלטתי לשנות את הקורס. 

"בעולם מקובלות שתי שיטות ללימוד צניחה חופשית. על פי השיטה הראשונה, הצנחן שקופץ מהמטוס מאריך את זמן הצניחה בכל אימון את זמן השהיה ללא מצנח. בקפיצה ראשונה הוא ממתין שלוש שניות, ובכל פעם הוא מגדיל עד שהוא מגיע לארבעים שניות לפני שהוא פותח את המצנח. גובה המטוס ממנו הצנחן קופץ עולה כל פעם בהתאם. זו השיטה על פיה לימדו בבית הספר לצניחה כשאני הגעתי. על פי השיטה השנייה מתחילים לקפוץ מהגובה המקסימאלי, שהוא 12 אלף רגל (כ-4 ק"מ). בפעם ראשונה צונחים עם מדריך מחובר, מה שנקרא טנדם. בפעמים הבאות תופשים אותך שני מדריכים, אחר כך אחד ואז הוא עוזב אותך. היתרון בשיטה הזו הוא שלומדים לעשות את התנועות נכון כדי לא להתהפך באוויר. זו שיטה מהירה יותר ובטיחותית יותר והחלטנו לעשות פיילוט. אני השתתפתי בפיילוט, ראינו שטוב והחלטנו לשנות את שיטת הלימוד. התחלתי לצנוח עם החבר'ה. מאוד נהניתי מזה".  

- לפני זה לא צנחת? 

"צנחתי בצניחה רגילה, אוטומטית, בה המצנח נפתח באופן אוטומטי כאשר קופצים ואין שלב של צניחה חופשית. באותו היום, ה-13 ביולי, זו הייתה הצניחה ה-95 שלי וה-60 בערך של צניחה חופשית. הצניחה ביום הזה הייתה במסגרת הכנה של מדריכים לקורס צניחה. צנחנו בזוגות ואני ובן זוגי קפצנו אחרונים. במהלך הקפיצה הרגשתי כאב בכתף וכנראה שפרקתי אותה. אבל זה לא הפריע לי לתפקד בהתחלה והמשכתי על פי התכנית".  

- מה היה בתכנית? 

"אני ובן זוגי לקפיצה צריכים לנסות, במהלך הצניחה החופשית, לשמור על אותו גובה ולצנוח באותו קצב. יש כל מיני טכניקות להגביר או להאט את מהירות הצניחה והיינו צריכים לשמור על גובה זהה כשתוך 12 שניות מגיעים בעצם למהירות מקסימלית של 200 קמ"ש. זה משהו שתרגלנו בקרקע לפני הקפיצה ועברנו על התדריכים. כשהגיע תורנו לקפוץ, קפצנו ביחד והחזקנו זה את זה, ובשלב הזה פרקתי את הכתף. עשינו את כל התרגיל והחלטנו שאם התרגיל ילך טוב ניתן 'כיף' בסוף". 

- ונתתם כיף? 

התרגיל הלך טוב ונתנו כיף ואז יש שלב שנפרדים זה מזה ועושים תנועה עם הידיים. הייתי צריך לעשות תנועה נוספת עם היד אחורה כדי לפתוח את המצנח, ואז כנראה פרקתי את הכתף סופית ובעצם לא הייתה לי יד לפתוח את המצנח. זו הייתה התחושה. עשיתי כמה סיבובים באוויר והחלטתי לפתוח את הרזרבי. הייתי בטוח שבאמת משכתי אותו אבל אחר כך הסתבר לי שכנראה לא פתחתי אותו אלא הוא נפתח אוטומטית. כל הסיפור הזה לקח חמש שניות. הרזרבי אמנם נפתח אבל לא הייתי מודע לזה שהיד שלי לא מתפקדת. הצלחתי להרים אותה כדי לנהג עם ההגאים, אבל למעשה רק יד שמאל פעלה ותפעלה את ההגאים ולכן הייתה לי בעיה לשלוט בנחיתה והתחלתי לעשות סיבובים. תוך מקסימום שתי דקות הגעתי לקרקע, או יותר נכון נכנסתי בקרקע".  

- הבנת באיזה מצב אתה? 

"עשיתי כמה גלגולים, ובשלב הראשון ניסיתי להבין מה קורה. הייתי בתנוחה שלא איפשרה לי לראות הרגליים. נגעתי בירך ימין והרגשתי את העצם בחוץ. הבנתי שהמצב לא טוב. נחתתי יחסית רחוק. למטה החבר'ה רואים שנפתח הרזרבי אבל אני קילומטר וחצי מהם. למזלי היה עלי טלפון סלולרי. כשיצאתי מהרכב לפני האימון, הנהג שלי שם לב שהטלפון נשאר באוטו. לפני שנסע הוא שאל אותי אם אני רוצה את הטלפון. אמרתי לו 'יאללה תביא'. לא ידעתי כמה זה יהיה גורלי. הוצאתי את הטלפון עם יד שמאל. חייגתי לכמה אנשים אבל אף אחד לא היה עם הטלפון עליו, כולם הרגע סיימו צניחה. תפשתי רק את הנהג ואמרתי לו שנפצעתי ושברתי את כל הגוף ושיזמין לי מהר מסוק. האנשים שהיו איתו שאלו אותי איפה אני. אמרתי 'מי יודע איפה אני, תבואו מהר'". 

- נלחצת? 

"אני חושב ששמרתי על קור רוח. צריך לשאול אותם איך נשמעתי. כעבור כמה רגעים שמעתי אותם צועקים לי, צעקתי להם חזרה 'אני פה'. חובש טיפל בי עד שהגיע מסוק. כאב לי מאוד ורציתי מורפיום אבל לא יכלו לתת לי כי לא ידעו אם יש לי פציעות פנימיות. כשהגענו לבית החולים כבר לא יכולתי לסבול את הכאבים וצעקתי שירדימו אותי". 

- איזה פציעות היו לך? 

"שבר פתוח בירך, האגן נשבר בשלושה מקומות, קרעתי שרירים בבטן, פרקתי את הכתף. ברגל ובאגן שמו פלטינה". 

- איזה מחשבות היו לך בסחרור? 

"של הישרדות. לגמרי פרקטי. לא ראיתי אל כל החיים לפני". 

- הניסיון עזר לך? 

"לא יודע. אני חושב שמה שעזר בסופו של דבר זה שאני ספורטאי, כי יש לי שרירים שמחזיקים את הגוף. גם בשיקום זה עזר לי". 

 

היו רגעים של שבירה 

דרור, 44, נשוי לאורלי, אחות בקיבוץ יחיעם, ואב לאורי (20), שי-לי (18) וזיו (בת 5), נולד בקיבוץ משמרות לאב בן הקיבוץ, ואם ירושלמית שנפטרה מסרטן שבועיים לפני התאונה. לדרור אח הגדול ממנו בשנתיים ואחות קטנה בשנתיים. בצעירותו הוא היה שוער כדורגל בהפועל חדרה, והגיע גם לנבחרת הנערים של ישראל. "בשנת השירות שעשיתי לפני הצבא הייתי בכפר הנוער קדמה. עבדתי במוסד שיקומי עם ילדים עבריינים, והייתה לי שנה מדהימה. אחרי שנת שירות התגייסתי לגדוד 50 של הנח"ל".  

- תכננת קריירה צבאית? 

"לא. יצאתי לקורס קצינים אחרי שנה וחצי בצבא, מסלול פיקודי של מ"מ ומ"פ. אחר כך הייתי מפקד פלוגת הסיור של חטיבת הנחל, קצין המבצעים של החטיבה, מג"ד 932, ושימשתי כמח"ט הבקעה במשך שנתיים בתקופת האינתיפאדה השנייה. לאחר מכן הייתי ראש מחלקת תורה של חיל הרגלים ובמקביל עשיתי תפקיד של ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל. במהלך השירות למדתי גם לתואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ותואר שני במדעי המדינה. כשהגעתי לצפון הייתי סגן מפקד אוגדה 91 האחראית על גבול הצפון מראש הנקרה עד החרמון".  

- יש איזה שינוי שתאונה כזו עושה בהשקפת עולם? 

"לא ב-180 מעלות, אבל כן. אני לוקח את הדברים בפרספקטיבה אחרת. מעריך כל דבר. אני ידוע להעריך את זה שהכנתי כוס קפה לפני כמה דקות". 

- המעבר מאיש שהפיזיות חזקה אצלו מאוד לאיש בכסא גלגלים. מה זה עוה לך, לראות את עצמך בראי? איך מתמודדים עם הקונפליקט הזה בין הדיכאון לבין 'עכשיו אני נלחם'? 

"זה תהליך. היו רגעים של שבירה, שהתבטאו בתסכול. עשר דקות לפני הפציעה אני מפקד בצבא על יחידה של 3,000 חיילים, עסוק בלארגן ולתת פקודות ואני רץ ומתעסק בספורט, ופתאום אני שבר כלי. בשבוע הראשון הייתי בטיפול נמרץ. הייתי גם קצת מסומם מסמי ההרגעה, ועסקתי בהישרדות ולהבין מה הולך. בשבוע הזה בכלל לא דיברתי, סוג של דיכאון. הרגשתי שאני לא שייך למקום. זה חלק מהתהליך – ההכחשה. היו ימים מאוד לא קלים. כשעברתי למחלקת טראומה, יש שלב של אופוריה. התחלתי לדבר, לשבת, ואחרי שלושה שבועות הגעתי לשיקום ואז נחת עלי המשבר. התחילו השאלות: רק רגע? מה הולך פה?".  

- איך יצאת מהתקופה הזו? 

"אני חושב שבאיזשהו שלב הבנתי שעכשיו אני צריך להתעסק עם עצמי. בצבא למדנו להיות משימתיים ועכשיו זו המשימה. לחזור למקום שהייתי. האמנתי שאני יכול. בשבוע הראשון בטיפול נמרץ כנראה שאלתי, אני לא זוכר, אם אוכל ללכת. אשתי, שהיא אחות במקצועה, אמרה 'כן, תוכל ללכת'. באיזשהו שלב הביאו חבר שהוא אורטופד ומרתוניסט וטריאתלוניסט, שאמר לי 'תוך שנה וחצי תוכל לעשות את כל מה שעשית'. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה, וכנראה שכבר אז הבנתי זאת. מלבד זאת, התמיכה מהמשפחה ושל מאות, אולי אלפי חברים וחיילים וקצינים שבאו לבקר, נתנה לי כוח ואנרגיות".  

 

עניתי "כן" 

"בשיקום יש דברים שעושים לפי תכנית. פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. אבל יש גם חדר כושר ובריכה וחוגים שמי שיודע להשתמש באמצעים האלו יכול ללכת קדימה. בשבוע הראשון עשיתי רק את החובות. כשעוד הייתי בטראומה באו חברים שהתאמנתי איתם בכפר המכבייה, ואמרו שיש בנובמבר טריאתלון באילת. אמרו לי 'אתה בא איתנו'. אמרתי 'בכיף, בכסא נוח, אעודד אתכם'. אבל היו כמה נקודות כאלו שסימנו מטרה ומקום שאליו אני רוצה להגיע. חזרתי לשיקום והתחלתי סדר יום שבא מזה שאני ספורטאי ומזה שאני איש צבא ואני יודע להחליט על מטרות ותכנית עבודה ולעשות אותה.  

בשבע וחצי בבוקר כבר הייתי בבריכה, וזה מאוד מוקדם במונחים של שיקום. אחר כך עשיתי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, שוב בריכה ובסוף חדר כושר. משבע וחצי עד ארבע אחרי הצהריים רק פעילות. אני חושב שבשלב הזה יצאתי מהמשבר. התחלתי להפעיל את הגוף. 

"השיקום זו סביבה מאוד תומכת. גם הצוות והאחיות והפיזיותרפיסטיות, וגם האנשים עצמם שבאים לשיקום. אתה רואה אנשים בלי רגליים או בלי ידיים או בלי רגליים וידיים, ויודע שהם כבר לא ישתקמו לגמרי, אבל אתה רואה אותם חזקים. הרגשתי לידם כאילו יש לי איזו שפעת בקושי. וכל הזמן ברקע זו המשפחה. וחברים שהיו מדהימים. היו כאלה שהגיעו כל יום. כולנו יודעים כמה זה קשה בשגרת היום-יום של עבודה ומשפחה להגיע גם לבית חולים. סביבה כזו תומכת ומפרגנת זה משהו שמאוד עזר. 

"באחד הימים בשיקום אמרה לי מישהי שעוד שלושה שבועות, בסוף ספטמבר, יש צליחת הכנרת, ושאלה 'אתה בא?'. לפני הפציעה כששאלו אותי אם אני מצטרף לאיזה אירוע ספורט הייתי אומר כן. אז גם הפעם עניתי 'כן'. עוד הייתי בכסא גלגלים בשלב הזה. התחלתי להתאמן וסחבתי איתי עוד שני חבר'ה מהשיקום. אחד נכה קשה מאוד, קטוע שתי רגליים ועוד בחור שנפצע ברגל. אמרתי 'יאללה צולחים'. כל יום התאמנו לקראת הצליחה. הבאתי את אחי ועוד שלושה בחורים כדי שישמרו עלינו בצליחה, בכל זאת מדובר בשלושה נכים שיוצאים לצלוח, הייתי חייב לגלות קצת אחריות".  

- צלחתם בהצלחה? 

"צלחנו כולנו את הכנרת. זה הקפיץ את כולנו מדרגה. זה לחזור לחיים. עם כל עם ישראל, עם הספורטאים. כשאתה מוגבל אתה מרגיש נורא מעצם העובדה שאתה לא יכול לתפקד ולעשות דברים שעשית קודם. אחרי הצליחה פתאום הרגשנו שאנחנו עושים משהו כמו כולם, כמו אנשים רגילים. זה מדהים".  

- חודשיים אחר כך כבר סיימת טריאתלון. 

"כשהייתי כבר על קביים, באה אלי ידידה שהיא פיזיותרפיסטית בתל השומר, והציעה שנעשה את הטריאתלון באילת בשלשה. כלומר כמו במרוץ שליחים: אחד ישחה, אחד ירכוב על אופניים ואחד ירוץ. אני הייתי אמור לשחות. כרגיל, אמרתי כן, אבל אחרי שבוע הודעתי לאשתי שאני עושה את הטריאתלון לבד. בלי שליחים. התחלתי באימונים לקראת הטריאתלון. אופנים של חדר כושר כבר עשיתי, אז עכשיו יצאתי לרכוב על אופניים מחוץ לכותלי חדר הכושר. ניסיתי להגיע למצב של ריצה וחשבתי לעצמי שמקסימום אני אלך במקום לרוץ. באותו זמן התחלתי עם קצב של קילומטר ב-26 דקות. נכנסתי לתכנית אימונים אינטנסיבית וכשהגענו לאילת את החלק של חמישה קילומטר ריצה עשיתי כבר ב-29 דקות". 

 

הכל בראש 

- מה היעד הבא? 

"במאי שנה שעברה עשיתי חצי איש ברזל בטבריה. התחרות כוללת שחייה של 1.9 ק"מ, 90 ק"מ אופנים ו-21 ק"מ ריצה. החלטתי לעשות את זה גם במאי השנה". 

- אתה עוד בשיקום? 

"כשהייתי באילת אמרתי: זהו חזרתי לחיים. ב-7 באוקטובר עזבתי את השיקום והתחלתי שיקום יום במרכז יד ביד בכפר ורדים. הם מדהימים פה. אנשים לא מכירים, אבל יש פה מרכז שיקום מצוין. גם מבחינת איך שהוא נראה, גם מבחינת הטיפול וגם מבחינת האנשים. יש פה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי, הידרותרפיה וטיפולים נוספים. בשבוע שעבר סיימתי בעצם גם את הטיפולים ב'יד ביד'". 

- חזרת למצב של לפני? 

"כן. אני עושה כל מה שבנאדם רגיל עושה. מבחינת ספורט כמעט הכל. מגבלות יש בטווחי תנועה. הגוף לא כמו קודם, אבל אני יכול לעשות דברים שעשיתי קודם. אני לא נותן לגוף להחליט בשבילי, אני זה שמחליט לגוף מה הוא יכול לעשות". 

- כלומר? 

"הכל בראש. ברגע שאתה מחליט משהו, אתה צריך רק תכנית עבודה ולהתאמן. וזה נכון בכל מקום. עושים תכנית עבודה, מחליטים איך מגיעים ליעד ועושים". 

- נשמע קצת כמו תורות מהמזרח, התחברת לתכנים רוחניים? 

"לא. בשיקום עושים דמיון מודרך ודיקור אני עושה עד היום. אבל אי אפשר להגיד שפילוסופית החיים שלי הלכה לאיזשהו מקום אחר. זה משהו שלמדתי בצבא. מסמנים מטרה, קובעים איך מגיעים אליה ומישמים". 

- עוד מילה על נחיצות הצניחות. הזכרת שבצבאות העולם זה כלי שימושי, שאתה נהנה ושבצה"ל מאז המתלה לא הייתה צניחה מבצעית. חוץ מהתאונה שלך היו בצבא מספר תאונות תניחה, אחת מהן במפגן ראווה של יום בעצמאות. אולי אפשר בכלל לוותר על הצניחה? 

"צבא צריך לשמר יכולות. האמריקאים משתמשים בשיטה הזו עדיין. בעיראק הצניחו 5,000 צנחנים. זה שלא צנחנו לאחרונה זה לא אומר שלא יצנחו בעתיד. זו טכניקה באמצעותה ניתן להביא הרבה אנשים מהר מאוד למקום רחוק. הצניחה החופשית זה משהו צריך לפתח בצבא שלנו. אפשר לעשות עם זה מבצעים שהיום אנחנו מוגבלים בהם. לכן לא עבר זמנה של הצניחה. להיפך. אבל יש מעבר לזה. לא שזו המטרה, אבל אם הצניחה כבר קיימת יש לה יתרון נוסף הקשור לרוח הלוחם. לוחם שצונח יש לו ביטחון עצמי יותר גבוה מאשר למישהו שלא צנח. הלוחם נמצא במצב של פחד שצריך להתגבר עליו. להתגבר על האינסטינקט של 'מה פתאום לקפוץ'". 

- אז זה פוגע באגו, לעשות תאונה כזו? 

"תאונות קורות. זה לא מעיד עליי כמו שזה לא מעיד על הצניחה. איך אומרים? Shit Happens. אז פרקתי את הכתף, מה לעשות, Shit Happens". 

- יש לך עוד התמודדות, עכשיו אתה לומד להיות אזרח.  

"המשפחה עברה שינוי משמעותי. גם בגלל הפציעה וגם כי הגעתי הביתה. כל השנים אורלי עשתה הכל לבד. מניקיון, בישול, חוגים, השכבות, השכמות. עכשיו יש שותפות אחרת. אני לוקח לחוגים, בעיקר את זיו, למדתי לבשל ואני מבשל ארוחות צהריים". 

- איך אתה משתלב בחיים האזרחיים? 

"בינתיים נכנסתי להתנדבות בהנהלת אגודת הספורט, בעקבות פנייה של אורי בר צורי. התחלתי גם לעשות מילואים בהתנדבות. עוד לא ממש השתלבתי בחיים האזרחיים. למעשה, אני אמור להשתחרר רשמית בקרוב, ובעצם אני מחפש עבודה".  

- פעילות ציבורית? 

"כן, למה לא". 

- פנו אליך מאיזו מפלגה? 

"לא". 

- יש סיכוי שתפנה לפוליטיקה המקומית? 

"יש סיכוי, וכבר קיבלתי פניות בהקשר הזה. אבל בינתיים יש עוד חמש שנים עד הבחירות הבאות. חשוב ללכת מהבחינה הזו לאט לאט. אי אפשר להשתחרר ולהיכנס מיד לתחום הניהול המוניציפאלי. אני צריך ללמוד איך הדברים עובדים, זה שונה ממה שאני למדתי ומכיר. נראה לאן החיים יובילו או לאן נוביל את החיים. אני כרגע מחפש את הכיוון". 

- יש תכנית? 

"כשחשבתי מה אעשה כשאהיה גדול, חשבתי שאמשיך לעשות משהו שהוא למען הכלל ולמען הנשמה, ולא לעשות משהו שהוא בשביל 'לעשות כסף' כמו לפתוח חברת הייטק. חשבתי על תחום החינוך. אני רוצה לנהל בית ספר. אבל בינתיים ירדתי מזה כי הבנתי שמשרד החינוך לה מתלהב להכניס אנשים מבחוץ".  

 

לתת השראה 

דרור ומשפחתו קיבלו החלטה לא לנדוד בעקבות תפקידו בצבא. אחרי שעזבו את קיבוץ משמרות הם עברו לקיבוץ המעפיל, ואחר כך לרעות בפרויקט של הצבא. כשקיבל את התפקיד בצפון החליטו לנצל את ההזדמנות ולממש חלום ישן, לגור בגליל. לאחר שבחנו מספר אפשרויות, רכשו בית בכפר ורדים. "זו הייתה הזדמנות מצוינת לעבור. אורלי הייתה בחופשת לידה עם זיו וממילא חשבה למצוא עבודה אחרת. ממש ביום אחד החלטנו לעבור".  

- בעצם פיקדת בגיזרה ששומרת על הבית שלך. 

"ב-2004 הגעתי לאוגדה. באותה תקופה היו נפילות של פצמ"רים על שלומי והסביבה. ביום שהעברתי את הדירה נהרגו שני חיילים במוצב נורית שליד זרעית ושלושה שבועות אחר כך התחלתי בתפקיד. העובדה שהמשפחה שלי גרה באזור לא משפיעה על ההחלטות, אבל זה משנה מבחינת הדאגה. כשנפלו קטיושות ואני יודע שיש נפילה בכברי והילדים שלי לומדים שם, אז אני דואג. ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה שי-לי הייתה לבד בבית. היא התקשרה אלי ושאלה מה לעשות". 

- 25 שנה עברו, אתה איש רב פעלים, כתבו עליך בעיתון? איך זה שדווקא תאונה עושה אותך סוג של כוכב תקשורת? 

"התראיינתי רק כשהייתי צריך לתת תגובה על אירוע בגזרה שלי, ופעם כשהייתה כתבה על היחידה שלי. היו פניות בעבר, ביקשו שאתראיין, אך לא הסכמתי. לדעתי חשוב שיהיו כתבות על הצבא ועל יחידות, אבל לא על אנשים. אולי אפשר לראיין אלופים שמדברים על תפישת עולם, כי צריך לתת אמירות לציבור שהרי בסופו של דבר אנחנו משרתים את התושבים. אבל לעשות כתבת צבע על איש צבא זה מנוגד לתפישת העולם שלי, ולכן לא הסכמתי. מפקדים צריכים לעבוד ולקדם את היחידה ולא את עצמם בתקשורת". 

- ולמה אחרי התאונה הסכמת? 

"אחרי התאונה הסכמתי בעיקר בגלל שהבנתי שתהליך השיקום שלי נותן השראה. פנו אלי בערך שבועיים אחרי שנפצעתי. לא הסכמתי. אחי אמר לי, תגיד לכולם שאתה מוכן להתראיין אחרי הטריאתלון הראשון. אמרתי לכולם ככה, ובתחילה הערכתי שמדובר בפרק זמן של שנתיים. זה לקח ארבעה חודשים, ובאמת ואחרי הטריאתלון באילת התחילו הכתבות". 

- יש תובנה, מסקנה, השקפה שאתה יכול להוציא כמסר בעקבות התאונה ותהליך השיקום? 

"לתמיכה הקהילתית יש אנרגיות שקשה להסביר. אנשים לא מבינים למה בספורט יותר קל לנצח במשחק ביתי. רק ספורטאי יכול להבין את זה. אני שיחקתי במגרש הביתי שלי וקיבלתי אנרגיות מדהימות. היו מסיעים אותי לבריכה, מכניסים לבריכה. זה מצד אחד לא נוח ולא נעים ומצד שני נותן כוחות שלא ניתן לתאר. סביבה תומכת מאוד חשובה בתהליך של שיקום. כל החברויות והקשרים שבניתי במשך השנים, ראיתי מול העיניים איזה אנרגיות זה נותן. קודם כל המשפחה, שנתנה לי כוחות, והמון כוח גם מחברים, ואפילו מאנשים שלא הכרתי. 

"חשוב לי לומר, בעיקר בעקבות הכתבה ב'עובדה' על משרד הביטחון, שצריך לאזן את הדברים. מה שנאמר בעובדה נאמר. אבל יש גם את הצד השני. המערכת שנותנת לך דברים, ואם זה לא היה דרך משרד הביטחון זה לא היה קורה. הצבא עטף אותי. זה נכון שיש דברים קשים בדרך, ועדה רפואית זה לא סימפטי, צריך להתעקש על הדברים ובסוף מקבלים אותם. התהליך ארוך ובירוקרטי, אבל צריך להבין. צריך להיות מדויקים ולפעמים זה עושה לאנשים דברים לא טובים. אבל אחרי שאתה מקבל, זה עד הסוף וכאזרח לא היית מקבל אותו דבר".  

- איך תסכם 25 שנות שירות? 

"היה לי שירות מדהים. עשיתי תפקידים מעניינים והייתי בליבת העשייה. הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי לדעתי זה לאו דווקא פרויקט או מבצע, אלא מה שאני קורא לו חינוך. מה שהנחלתי לאנשים מתחתיי, זה הדבר החשוב ביותר. פרויקט או מבצע אלו דברים שעושים בצבא. מה שחשוב זה החינוך, המורשת והנורמות שהעברתי לפקודים שלי לאורך התפקידים והשנים. ערכים של תרומה ולתת מעצמך, התרומה למדינה, להיות מקצועי ברמה גבוהה, להיות צנוע".  

 

 

תסריט כבר יש 


בתו האמצעית של דרור פלטין, שי-לי, היא תלמידת י"ב במגמת הקולנוע של תיכון מנור כברי. עבודת הגמר שלה היא תסריט קולנועי לסיפור שיקומו של אביה, אחר שקיבלה אישור מיוחד לכתוב תסריט מבלי להפיק את הסרט עצמו.  

- שי-לי, איך מקבלים את ההודעה שאבא נפצע? 

"זה אירוני, אבל אמא לא הייתה בבית אלא עם זיו בחוג שחייה במרכז ייד בידי. אני הייתי עם חברה בבית. אמא קיבלה טלפון לנייד שלה וכשהיא נכנסה הביתה היא צעקה אלי 'שי-לי, אבא צנח ושבר את הרגל'. לא הבנתי מה ההתרגשות מזה שאבא שבר את הרגל. אמרתי לה לא להילחץ ושנתקשר לברר מה קורה. טלפנו לתל השומר, כי חיים, הסגן של אבא לא ענה לטלפון. התקשרנו למיון ושאלנו אם הגיע מישהו ששבר את הרגל אז אמרו 'כן, הוא מורדם ומונשם'. הבנו שמשהו קורה פה, אבל לא ידענו מה. שמנו את זיו אצל חברה בכפר ואספנו את אורי מחיפה. בדרך היו טלפונים מקרובי משפחה שכבר שמעו על זה בחדשות ולפי מה שהם שמעו הוא פצוע ראש קשה. יש כאלו שכבר התחילו לכתוב עליו הספדים. מבית החולים שאלו כל הזמן מתי אנחנו מגיעות, ולא הבנו מה כל כך דחוף שנגיע, מה יש להם לספר שאי אפשר להגיד בטלפון. אני לא האמנתי בכלל. אמא קצת התחילה להבין, אחרי הכל היא אחות ומבינה את המשמעויות של הפציעות. חברה מהמרכז הגיעה לתל השומר ודיווחה לנו מהשטח וגם סבא שלי, אבא של אמא. כשהגענו לשם מסתבר שכולם כבר היו שם ואנחנו הגענו אחרונים. הרופא יצא אלינו והסביר את המצב. היה לחץ ובכי, אבל גם קצת נרגענו".  

- איך היה לראות אותו? 

"נורא. הוא נראה על הפנים. הפנים שלו היו גלויות. הניתוח הראשון היה רק קיבוע חיצוני ולמרות שהוא היה מכוסה בשמיכה בלטו מתחת לשמיכה כל מיני מבנים והוא היה מחובר למכשירים רבים. ראיתי שהוא מזהה אותנו, הבנו שהראש עובד, אבל הוא לא דיבר הרבה. זו הייתה תקופה מוזרה שקשה לי להגדיר אותה. לראות את אבא שוכב ככה. אני רגילה לראות אותו שוכב רק במנוחת צהריים בשבת. היום, אחרי השיקום, הכי כיף לי בעולם. כל השנים שהוא היה בצבא. התרגלנו למשהו אחר וההתנהלות בבית הייתה שונה. עכשיו הוא נמצא הרבה בבית, וזה כיף". 

 

 

 

בתמונות: 

 

דרור פלטין השבוע בביתו. "עכשיו אני מסיע לחוגים ולמדתי לבשל" 

 

לאחר הטריאתלון באילת. "הראש אומר לגוף מה לעשות, לא להיפך" 

 

עם הבת שי-לי. כתבה תסריט על התאונה והשיקום 

 

במהלך צניחה. "זה שבצה"ל לא הייתה צניחה מבצעית 40 שנה, לא אומר שלא תהיה כזו בעתיד" 

 

במדים. "הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי זה חינוך, מה שהנחלתי לאנשים מתחתיי