א-לה כפר 168 | לוחמי

המוזיאון שהוקם עם הרפת

חזרה לכתבות 

 

מוזיאון בית לוחמי הגטאות מציג את הנרטיב האחר של השואה, של הלוחמים. לאחרונה החלו לערוך במקום סדנאות מנהיגות ולמתג אותו כאתר תיירותי. ד"ר דליה פרל אולשוונג: אם הייתי מסכמת את המוטו של המקום הזה במילה אחת, המילה הייתה: "בחירה"  

 

הדס כרמונה 

 

"אני מאמינה שכל סוג אוכלוסיה, כל מי שעובר פה, נזרע בו זרע להיות אדם טוב יותר, על פי מה שהוא מגדיר אדם טוב", אומרת ד"ר דליה פרל אולשוונג, מנהלת שיווק וקשרי חוץ של מוזיאון בית לוחמי הגטאות, דור שלישי לניצולי שואה בעצמה. "מי שבא למוזיאון, לא בא ללמוד על השואה. זה מקום שמחדד את התודעה הישראלית ומי שמבקר פה אומר 'אני יכול לבחור'. אפילו ניצולי שואה יוצאים מחוזקים מפה. מקבלים אופטימיות". 

 

כמו במרוץ שליחים 

דליה אומרת שהדור שלה, בניגוד לדור של הוריה, כבר לא חי את השואה אלא לצידה, בלי שזה ישתלט עליו, אולם היא מזהירה כי הדור הבא עלול לאבד כל קשר לשואה. "השואה עומדת על צומת דרכים חשובה, דור ניצולי השואה הולך ונעלם, תינוק שנולד היום כבר לא יקבל סיפור ממקור ראשון על מה שהיה שם. בבית לוחמי הגטאות אנחנו מרגישים במרוץ שליחים, מעבירים את השליחות, את המסר הלאה לדור הבא. ניצולי השואה הולכים ונעלמים. יש אמנם מגזרים שמתעוררים לאחרונה וגם המחקר בתחום מתגבר. ממש פורח. אבל ציבור גדול, כולל נוער, מרגיש שהשואה לא קשורה אליהם. אבל השואה קשורה לכולנו. יש איזו אחדות גורל, לא משנה מאיזה מוצא אתה. אבל תינוק שנולד היום, כבר לא יזכה להכיר ניצול שואה, לכן זו אחריות". 

- תסלחי לי על החוצפה, למה חשוב שתינוק ידע? 

החשיבות של השואה היא אוניברסאלית. במשמעויות שלה והתובנות הנגזרות ממנה לגבי האנושות. אפשר ללמוד על התהום של הרוע האנושי ומצד שני ללמוד על הטוב האנושי ועד לאן הוא יכול להגיע. זה טבעי שבנסיבות קיצוניות, כשהאפלה מאוד ברורה, נקודות האור מאוד מתחזקות. מהשואה ניתן ללמוד על יכולת העמידה האנושית, על העמידה היהודית. על יכולת קבלת החלטות, על כושר הכרעה, התמודדות עם דילמות, ערכיות, בחירה בטוב, מנהיגות ואחריות אישית. מתוך ההתמודדות של האנשים שעברו את השואה. חשוב לשים לב שאנו מכירים את השואה בעיקר מתוך סיפורי זוועות, פורנוגרפיה היסטורית. גופות. סיפורים על ניצולי שואה החיים כיום מתחת לקו העוני. מעטים מכירים את הנרטיב האחר אותו מייצג בית לוחמי הגטאות. הנרטיב של הלוחמים. שהנהיגו ומרדו, שהלכו נגד הקונצנזוס, אלו שבחרו. 

- פרטיזנים, מורדי גטו וארשה ולוחמים אחרים? 

לא רק. בית לוחמי הגטאות הרחיב את המושג ההתנגדות. מתנגד זה לא רק מי שעומד עם קליצ'ניקוב ביד אלא גם זה שהתפלל כאשר היה אסור, זה שהגניב לחם, זה שהסתיר, כל מי שעשה בחירה במהלך השואה. זו עמידה יהודית. ועל זה המיקוד. על העמידה הזו. הדגש הוא על האדם, על ההתמודדות והבחירה בטוב. התחדשות החיים, החיים שאחרי. בזה המוזיאון ייחודי. כשהקימו את הקיבוץ לוחמי הגטאות, המוזיאון הוקם ביחד עם הרפת. רוב ניצולי השואה רצו להשאיר אותה מאחור, אבל פה הייתה אמירה משמעותית, אנחנו בונים משפחה וצומחים מן האפר. זה מוזיאון יחיד שחי בתוך קהילה חיה, אין מקום כזה בעולם.  

- מבחינת התכנים, במה הוא שונה ממוזיאון יד ושם? 

את השואה אפשר תמיד למשוך למטה, לשכול ולאבדן ואת זה עושים מצוין ביד ושם. זה חשוב. המסלול ביד ושם קבוע ובמהלך הביקור שם ממש מקבלים את התחושה של הליכה כצאן לטבח. כך זה בנוי. הכיוון שלנו אחר, אנחנו מושכים את השואה למעלה, למקום שבוחר בטוב.  

אם הייתי מסכמת את המוטו של המקום הזה במילה אחת, המילה הייתה: בחירה. כי אנחנו מאמינים שבכל נקודת זמן יש לנו אפשרות לבחור. זה לא כצאן לטבח. בנסיבות הכי קיצוניות יש את היכולת לבחור, וכשמבינים זאת, זה אומר שאוכל לשנות מציאות ולא רק שהמציאות תשפיע עלי. וזה לא רק היהודי מול הצורר הנאצי אלא גם הצד השלישי שעומד מהצד ועושה בחירות. הפולנים למשל. בעידן הנוכחי, האינדיבידואלי המודרני, למשמעות השואה יש לא רק היבט לאומי היסטורי תרבותי, אלא השלכות על נושא של אחריות אישית וחברתית, על קהילה. 

הזיכרון עובר עיצוב מחדש. בתערוכות בבית לוחמי הגטאות אין מסלול קבוע. המבקר ובחר לאן ללכת. המבקר שולט במרחבי הזיכרון. וזה עקרוני. כוח צביקה למשל, שנלחם לבד בטנק שעות מול המצרים והוציא לאחרונה ספר, הוא מיתוס. צביקה הוא בן לוחמי הגטאות והוא אומר שאבותיו הקולקטיביים, מייסדי הקיבוץ הם אלו שהובילו אותו להתנהגות הזו.  

 

סדנאות מנהיגות 

קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ב-1949 על ידי ניצולי שואה, מורדי גטו וארשה, לוחמי היחידות הפרטיזניות ביערות, אסירי מחנות ריכוז, שהסתתרו תחת זהות שאולה ושברחו אל הצבא האדום. את הקיבוץ ייסדו לזכר לוחמי הגטאות ולזכר בני משפחותיהם שנספו. עצרת נעילת יום השואה באמפי הגדול ליד המוזיאון היא שקיבעה את התאריך של יום השואה. חברי הקיבוץ רצו לציין יום זכרון וציון הקמת הקיבוץ ובחרו בתאריך שבוע לפני יום העצמאות. תאריך שנופל בין ערב ליל הסדר, יום בו החל מרד גטו ורשה ב-1943 ליום העצמאות. מאז יום זיכרון זה התקבע כיום הזיכרון לשואה. גם המסעות לפולין החלו בלוחמי הגטאות. כיום בעצרת בלוחמי הגטאות מגיעים 12 אלף איש, לטקס ייחודי מסורתי שמחולק לשלושה חלקים: חורבן, תנועות הנוער ותקומה.  

בבית לוחמי הגטאות הולכים עם רוח הזמן ומתחדשים. לרגל ציון שנת השישים להקמת הקיבוץ והמוזיאון החל המקום להרחיב את קהל היעד. 

"זה מתבטא בכך שהמקום פונה מעכשיו לא רק לקהל הטבעי שלנו שזה מערכת החינוך והצבא אלא המקום משווק כאתר תיירות מורשת וייכלל בכרטיס משולש שיאפשר כניסה למוזיאון, לראש הנקרה ולעכו. ובנוסף אנחנו פונים לסקטור של סדנאות ארגוניות. זה מתבקש".  

- סדנאות ארגוניות ושואה. אנא הרחיבי. 

"אנחנו עורכים במקום סדנאות של מנהיגות וחזון מתוך למידה של סיפורי חיים ומנהיגות בתקופת השואה. זה דרמטי. אנשים באים ללמוד דרך סיפורי השואה על המנהיגות שלהם כיום. למשל, עובדי חברה גדולה למדו פה דרך כבוד האדם על שירות. עובדי בנק עשו סדנה כדי לפתוח בחברה שלהם מקום לערכים. יש פה תובנות מזוקקות. בסדנאות פה נעשה ברור איפה הגבולות שלנו. תהליך הלמידה נעשה דרך המציאות הקיצונית שהייתה אז ומתוכה ניתן ללמוד על השגרה שלנו. בית לוחמי הגטאות משמש מקור השראה גם מבחינת ערכים של יוזמה וציונות. כשנחשפים לסיפורים האמיתיים מעבר לקלישאות, מדברים על דילמות אמיתיות, ואנחנו מבינים עד כמה המציאות מורכבת. יש גבול למנהיגות. אנחנו בודקים מי לוקח על עצמו מנהיגות, מה הגבולות שלו, עד כמה הוא כופה את עצמו, עולות שאלות כמו האם שומרים על הערכים בכל מקרה? מה המחיר שמוכנים לשלם עבור הערכים? הכוח של הסדנאות הוא בכך שכל אחד שואל את עצמו מה הייתי עושה. זה מחבר אותנו לעצמנו ולחיי היום יום שלנו".  

 

בגובה העיניים 

בבית לוחמי הגטאות פועל גם "יד לילד" – מוזיאון בפני עצמו המיועד לילדים ונוער. רם כרמי, האדריכל שבנה את 'יד לילד' לפני 13 שנה זה בפרס על הפרויקט. "יד לילד בנוי אחרת ונבנה על ידי צוות של פסיכולוגים התפתחותיים. ב'יד לילד' יש מסלול מובנה, שנבנה בגובה עיניים של ילד. המסלול עובד דרך הדמיה של החיים אז בגטו, כשחפצים אוטנטיים שמורים מאחורי קופסאות זכוכית, כדי לעורר פחות הזדהות. שאר החפצים אינם מקוריים ומשאירים מקום לדמיון של הילד. דמיון של ילד זה משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממנו. הרצפה עליה דורך המבקר עשויה חומר מתכתי, כמו רשת שאינה יציבה. התחושה היציבה מתקבלת רק כאשר נכנסים למקום המדמה גטו. שם פיזית מתקבלת תחושה יציבה, כמו שהגטאות היוו במציאות ההזויה ההיא. מקום של קהילה עם מוסדות, בתי קפה ומסעדות.  

"במוזיאון נערכות סדנאות אומנות, יצירה ודרמה שעוזרות לילד לעבד את החוויה. הרעיון שהילד המבקר יבין מה זה אומר להיות ילד בשואה בלי לצאת מזועזע ועם תחושות חדשות והבנות לגבי עצמו. נוער בסיכון שמגיע ליד לילד נתקלים בסיפורים של ילדים שהם יכולים להזדהות איתם. שהם לא לבד עם הכאב שלהם. מבינים שיש ילדים שחוו דברים נוראיים, שהמציאות התהפכה להם, שפתאום הם צריכים להיות המפרנסים, כי רק הילד יכול לעבוד. הנוער נחשף לסיפורים האלו ומקבל כוחות להתמודדות יום יומית". 

 

לזכור באופן אקטיבי 

לפני שנה וחצי נבנה האגף החדש במוזיאון. זה אגף של 3 קומות כשכל קומה מאפשרת מבט אחר על השואה. דליה: "הקומה הראשונה היא קומת 'יזכור' ולא 'זכור'. כלומר המבקר יכול לבחור אם ברצונו לזכור או לא. הקומה הזו חשוכה מאוד ועל הקיר 'מיצב האותיות הפורחות'. המיצב הוא דרך וויזואלית להמחיש את חורבן העם היהודי".  

האותיות במיצב נראות לרגע כמו כוכבים נופלים, אבל הפוך, כוכבים עולים. אולי נשמות שעולות השמיימה. האותיות יוצרות, אחת אחת, לאט לאט שמות של קהילות בשואה. קורה ולוקח שעה, או שעתיים עד שמושלם שם של קהילה. "כדי ששמן של כל הקהילות יושלם לוקח שמונים שעות. מקביל לשמונים שנות אדם. כמה זמן לוקח לבנות אדם, כמה זמן לוקח ליצור קהילה, כמה זמן לוקח לחרב אותה?" שואלת דליה. מסביב, הקירות השחורים הם בעצם ארכיון לחפצים מהשואה, וגלריה לעבודות אומנות שנעשו בשואה. המבקר עובר ליד הקיר השחור, בוחר היכן הוא רוצה להסתכל ובאופן אקטיבי, על ידי לחיצת יד על הקיר הוא פותח חלון מואר לפריט מהשואה. בכל חלון מספר פריטים ממסופרים. המבקר, הרוצה לדעת יותר על הפריט צריך להקיש על הקיר את מספר הפריט ולקרוא עליו. "המשתתף עושה משהו בשביל לזכור" מספרת דליה על הרציונאל מאחורי התצוגה, "אנחנו צריכים לעשות משהו אקטיבי בשביל לזכור. האנשים שעברו את השואה, לפי סיפוריהם, פחדו פחות מהמוות ויותר מזה שישכחו, שלא יזכרו אותם".  

הקומה השנייה היא בית עדות – סיפור מקום. עדויות של אנשים שעברו את השואה. תערוכה של עמידה יהודית בשואה. התצוגה מאוד טכנולוגית. סרטים, מצגות, חיישנים שיודעים היכן המבקר עומד ומשנים את התצוגה לכבודו. מסך רחב המציג את הנוף הגלילי, שמתחלף לסיפורים של הניצולים. על התצוגה בקומה השלישית עבדו 60 שנה לפחות. מדינת ישראל. המדרגות מובילות לגג המבנה. האור חזק ובהיר. הנוף עוצר נשימה. ואחר כך - מאפשר אותה. הים, הכבישים, היישובים, המושבים והערים. ארץ ישראל. מדינת ישראל על כל מורכבותה, הגבול עם לבנון, התיישבות יהודית, כפרים ערביים, דרוזים. הקומה השלישית במוזיאון היא פשוט גג פתוח. דליה: "העובדה שהמוזיאון מוקם בגליל המערבי חשובה. מתוך ראייה חלוצית. אנשים הגיעו להקים פה קיבוץ ומוזיאון. מוזיאון לוחמי הגטאות הוא חלק מאזור הגליל מהערבי עם המורכבות שלו כפריפרייה, כמקום של דו קיום". 

 

 

בתמונות: 

ראשונה: הכוח של הסדנאות הוא בכך שכל אחד שואל את עצמו מה הייתי עושה 

שנייה: דליה על רקע תמונות מרד גטו וארשה: "בכל נקודת זמן יש לנו אפשרות לבחור" 

שלישית: דליה במוזיאון 'יד לילד'. רצפה לא יציבה 

רביעית: מבקרים בקומת יזכור. המשתתף עושה משהו בשביל לזכור. 

חמישית: סדנאות של מנהיגות וחזון מתוך למידה של סיפורי חיים 

שישית: הרעיון שילדים שבאים למוזיאון לא יצאו מזועזעים ויבינו משהו על עצמם 

.