א-לה כפר גיליון ספטמבר 171 | טור אייל כץ

טור אישי - אייל כץ

חזרה לורדה ומדורים

אנשי השנה שלי

דרורה וינר בזכות הצריף הירוק; גדי קלעי ואלירן מלול בזכות קפה אחר. ומצד שני, מי מצליח להעלות לי את הסעיף

דרורה וינר היא מתנדבת ותיקה ומוכרת בכפר. אלירן מלול בכלל לא מתגורר כאן. את גדי קלעי הכירו עד לפני שנה וחצי מעטים בלבד. מבחינתי, ומדובר לגמרי בבחירה אישית שלי, שלושת האנשים הללו הם אנשי השנה של כפר ורדים. שלושתם יצרו כאן יש, ובכן לא בדיוק מאין, אבל לפעמים זו כל החוכמה: לקחת את מה שקיים, ולהפוך אותו להכי טוב שאפשר ואחרי זה להמשיך ולשפר כל הזמן.
דרורה וינר היא היזמית והמנהלת של "הצריף הירוק", מרכז מידע וחנות אמני הכפר. המיזם הזה כשלעצמו כבר משיג מספר מטרות: עוד אטרקציה תיירותית בכפר, חשיפה של האמנים לכלל הקהילה, תוספת פרנסה לאמנים ועוד נדבך בפעילות המתנדבים. בסמוך לצריף הירוק נבנו עוד שלוש שכיות חמדה: גן אבני דרך לזכרו של שמואל גודמן; אמפיתיאטרון קטן וחביב; והמוזיאונצ'יק שנחנך רק לאחרונה ביוזמתו ובניהולו המופלאים של דן הורטמן.
התפקיד הרשמי של דרורה הוא לנהל את הצריף הירוק (מדובר במשרה חלקית). אבל דרורה לקחה את התפקיד עשרים צעדים קדימה, ראתה מה יש לה מסביב והפכה את הכל לשלם שערכו רב מסך חלקיו. המתחם הנאה הפך ליחידה אחת לא רק מבחינת המיקום, אלא גם מבחינת התוכן: באמפי מתקיימים ערבי תרבות (בעיקר שירה בציבור) תחת החסות של "אמני הצריף הירוק". בערבים הללו, המתקיימים ביום שישי פעם בחודש, הצריף פתוח למבקרים ולעתים גם המוזיאון. עשרות רבות של תושבים מגיעים ושרים באופן קבוע, ואם כתבתי פעם על ניצנים של תרבות, הניצן המסוים הזה כבר מתחיל ללבלב.
וזה לא נגמר בערבי השירה. קבוצות של תיירים מתארחות במתחם, והתיירים נחשפים לסיפורו של הכפר באמצעות גן אבני הדרך, מבקרים במוזיאונצ'יק, מתבוננים באובליסק שניצב בסמוך, עושים סיבוב בחנות ונחים למשמע הסברים נוספים באמפי. נכון, עדיין אין התנפלות תיירותית המונית על המתחם, אבל לא אופתע אם מתישהו זה יקרה.
לאחרונה נוסף נדבך חדש: שבת שוק. אירוע חודשי (התקיים פעם אחת, ובשבת הבאה יתקיים בפעם השנייה) בו אמנים וכל תושב בכפר מוזמן להציב דוכן ברחבת הצריף ולמכור את מרכולתו, או לחילופים לפתוח את ביתו והמידע על כך יימסר למבקרים בצריף.
ואת כל הפעילות הזו עושה דרורה בעזרתם של מתנדבים רבים (דקלה ושמוליק גרציאני, דלית שלוש, יוכי שנצור, רינה סטרוד ורבים אחרים), בשיתוף פעולה עם גורמים שונים בכפר - ציבוריים ופרטיים, תוך מחויבות כמעט אבסולוטית למשימות שהיא נוטלת על עצמה, כשבמקביל היא ממשיכה לנהל ביד רמה ובהתנדבות את חנות היד השנייה ("סיפורי בדים").
את התואר חולקים עם דרורה צמד גברים השונים ממנה בתכלית. גדי קלעי ואלירן מלול, שרכשו את "קפה אחר" שבמרכז המסחרי לפני כשנה וחצי. השניים הם קודם כל אנשי עסקים. וככאלה, הם לקחו עסק מרכזי בחיי הכפר ו"בסך הכל" החלו לנהל אותו במקצוענות. עשו שיעורים לפני, המשיכו ללמוד אחרי, וממשיכים ללמוד כל הזמן "תוך כדי תנועה". קשובים לרחשי לב הלקוחות, מחדשים בתפריט, משדרגים בריהוט ובאביזרים, ואפילו מנסים כמה מיזמים תרבותיים, חלקם צלחו וחלקם פחות.
התוצאה: מבית קפה סביר שהולכים אליו "כי נוח", הפך קפה אחר לקפה קהילתי אמיתי. כזה שבחיי היום יום מהווה את הלב החברתי הפועם של הכפר, עם הווי משלו, כמה "פרלמנטים" בהתגבשות ואפילו צוות מלצרים פחות או יותר יציב. כמעט תמיד יש בו אנשים, לעתים תכופות הוא ממש מלא, ואיכשהו כל המרכז המסחרי נראה שוקק יותר בזכותו. אני מאוד מקווה שהמקצוענות הזו משתלמת לשניים גם מבחינה כלכלית. זה מגיע להם, זה חשוב לקהילה כולה, וזה גם שיעור מאלף להרבה בעלי עסקים: המקצוענות (שדורשת השקעה מרובה בכסף, זמן ואנרגיה) יכולה להיות משתלמת גם כשמדובר בפריפריה.

מעצבני השנה

לא אנקוב בשמות (ובכך אני מצרף את עצמי לרשימת המועמדים), אבל בוויכוח הציבורי בנושא המקווה יש טיעון אחד שמעלה לי את הסעיף. משני צידי המתרס נשמעות טענות של טעם, כמו גם טענות סרק שלא בדיוק קשורות לעניין. זה בסדר בוויכוח ציבורי, בכל ויכוח. אבל כשמגיעים חלק מתומכי המקווה והופכים את כל מתנגדיו לשונאי דתיים, גזעניים, אנטישמיים וכן הלאה - אני כועס. סליחה, רבותיי, לא נראה לכם שאפשר להתנגד נחרצות למקווה, להתעקש על צביון חילוני ותרבות חילונית, לחשוש משינוי אופיו של הכפר ועדיין לא לשנוא אף אחד, ובטח שלא ציבור שלם?
הטיעון הדמגוגי הזה מרחיק בעיני סיכוי להידברות. כי אם אינכם מבינים את העניין הבסיסי הזה, שאפשר לחשוב אחרת מבלי לשנוא, על איזה בסיס נתחיל בכלל לדבר? ואם אתם מבינים שזה אפשרי, אבל בוחרים בטיעון הזה משיקולי רייטינג, זהו מעשה ציני חמור מאוד.
מהכרות, אני יודע שאנשים רבים שכן מעוניינים שייבנה כאן מקווה, מבינים ללבם של המתנגדים ולא מרגישים שנואים או מקופחים. חיכינו 25 שנה, נחכה עוד כמה שנים, אמר לי אחד מהם. הכל שאלה של טיימינג.
שנה טובה.

בתמונות:

גדי קלעי ואלירן מלול. מקצוענות יכולה להיות משתלמת

דרורה וינר. עשרים צעדים קדימה