א-לה כפר גיליון ספטמבר 171 | אברום רותם

טור אישי - ד"ר אברום רותם

 חזרה לורדה ומדורים

על תרבות שאין, נופת צופים ומקווה שלא נחוץ

מה שחסרים כאן מאד היא התגייסות ופרגון ועשייה, ומימון לעשייה תרבותית, לא בטריקים ושטיקים חשבונאיים בארגוניים כמו חוויה ז"ל, אלא עשייה והתכוונות והובלה ומנהיגות תרבותית

בא-לה כפר האחרון (גליון 170) מופיעים שני מאמרים שכיף היה לקרוא אותם: של לידיה גרינפלד על סוגית המקווה ("מצב סחיטה"), ושל אייל כץ על היעדר התרבות ("דרוש: צביון").
יש קשר ישיר בין שני המאמרים האלה. דבר כרוך בדבר, ובשניהם הסוגייה הכל-כך בנאלית של איך אנו, אזרחי המקום, נורא רוצים, אבל כשמגיע לידי מעשים, אנו ממש לא שם, לכל היותר רטינות קלות, לפעמים אף נחרות בוז (אוי, בזה אנו מעולים), אך לעולם לא מעבר לכך.
לידיה שטחה כאן תשובה כהלכתה למקרא מאמר ארוך ולא מנומק, מטעה ומכזב ומשלה של עו"ד גרייסון באתר ורדים-נט. כפי שנרמז לנו ביותר מבוקס בעין, שאם ייבנה כאן: (1) מקווה בעזרת השם והמועצה, (2) בית מדרש לבנות משיש לבן מיובא מתורכיה (לא לאתיופיות חלילה וגם לא לספרדיות רחמנא ליצלן- בשבילן נקים מוסד קטן, לא משהו מפואר, רחוק כמובן ממרכז הישוב), (3) ישיבה לא גדולה על גג המועצה, ו- (4) עוד משהו, לא רציני, כמו בית כנסת בשלב ב' שלא יצטרכו לחטט רגליים להיכל השיש והכוכבים שבשלב א'. ואז, אחרי שיהיה גם (5) רב בישוב + 7 עוזרים, (6) שוחט כהלכה, (7) מוהל, (8) קברן, ו-(9) קבורה מחוץ לגדר, ו-(10) נסגור את הרחובות לנסיעה בשבת, אולי אולי, אם נהיה מספיק כנועים, אז נקבל תקצוב לשירותי ציבור המקובלים ומצויים בישוב הכי זנוח בארץ, ולנו עדיין אין. כה רמז עו"ד גרייסון, ויסף.
הועלו גם נימוקים באתר ורדים-נט שמזלזלים באינטליגנציה, אפילו אם היא של חילונים (כן, יש דבר כזה, עדיין) לדוגמה: מה תעשה אישה, שאחרי שבועיים היא מותרת לבעלה, אך אללי, זה יוצא בשבת או בחג והיא נדרשת למקווה. חשבון פשוט מראה שמדובר באחוז קטן מכלל הנשים שישתמשו בשירות זה (סטטיסטיקה פשוטה של ימים בחודש). יתכבדו ויחכו לצאת השבת החג, כמו בכל ישוב קטן, שמה לעשות, אין שם מקווה. והשאר - שאלה הרוב בין הנשים שחפצות להיטהר במקווה, שלא בשבת או בחג תתכבדנה להיכנס למכונית לנסוע 8 דקות למקווה הקרוב. הרי לפי אותו היגיון, נראה לכם שאישה יהודיה כשרה תלך ברגל משלב ב' לשלב א' (היכן שיקימו את המקווה או להפך) בלהב הקיץ או בכפור החורף? הרי מיד נופת-צופים יקימו קול זעקה "געוולד יהודים, געוולד", ודרישה להקים כל 200 מטר מקווה... וזה בטח לא יסתיים בכך, כפי שכבר הבנו.
ואם נחזור רגע למציאות, הרי נכון העיר אייל את עינינו: תרבות, תרבות ועוד פעם תרבות. ולא רק תרבות כי אם עשייה ופעילות תרבותית. לא רק בחגים וטקסים, לא רק 50+ (שלקחו גורלם בידם, והבינו את שהילל הזקן הבין כבר מזמן: אם אין לי וג'ו), אלא באופן גורף, לכול, באופן יום-יומי בכל ימות השבוע, כולל שבתות וחגים. תרבות בדעת, בתיאטרון, מחול, ספרות, מוסיקה, כל הגילאים מערש עד שיבה. פשוט תרבות. אז נכון שאין משאבים, והיישוב עסוק בהישרדות מוניציפלית ולא יכול להרשות לעצמו. אבל זו רוח החיים של הישוב, שללא זה, למה להתאמץ בכלל? על איזו עצמאות אנו נאבקים כאן? על מה?
וכך, החוט המקשר בין התרבות החסרה כל כך, לבין המקווה המיותר כל כך אומר הכל.
מה שחסרים כאן מאד היא התגייסות ופרגון ועשייה, ומימון לעשייה שכזאת, לא בטריקים ושטיקים חשבונאיים -ארגוניים כמו חוויה ז"ל, אלא עשייה והתכוונות והובלה ומנהיגות תרבותית, שאף גם נופת צופים של דת ומסורת ימצאו עצמם שם, במקום משמעותי (למשל, בהנחלת ספרות הארון היהודי העשירה לכל), הרבה יותר מצווחנות של מגיע לי, וחסר לכם אם לא תתנו לי.
אך ללא זאת, בוואקום תרבותי, אימפוטנציה אזרחית של תושבים שנורא יודעים לתת עצות מה הג'ינג'י צריך לעשות; חוסר מעש של ההנהגה היישובית, ניאלץ למצוא עצמנו בויכוחים מטופשים ובנחיתות מול מיעוט צרחני הב-הב (משליי ל' 15), ונופת צופים, שלא שם על הרוב, ולא מעניין אותו בכלל צרכי הישוב.
הרי בינינו, מדובר כאן על תרבות, ממש לא מדובר כאן על מקווה; ממש לא. יותר מדי זמנים ומקומות ישנם והיו ויהיו בהם אין מקווה, ויהודים ויהודיות טובים וכשרים וחסודים מסתדרים יפה, ואין בהם מתום. זה לא הנושא כאן, ואל תתבלבלו.
הרי בעצם המאבק הבלתי מתפשר של מיעוט בטל בשישים, שכופה עצמו על הציבור כאן, בציניות, בתוקפנות ואיומים, וגם במתק שפתיים, ועתה בתביעה משפטית על "זכויות" (כשזכויות הרוב כאן נרמסות ברגל גסה), זו הוכחה ניצחת, שלא מדובר כאן על מענה לגיטימי לצרכי דת לגיטימיים לציבור, אלא לרמיסת הרוב.
ותסלחו לי, רוב "חילוני" יקר, אי אפשר לאחוז במקל משני הקצוות בו זמנית: אם תמשיכו לריב על עוד בתי כנסת, לפני שמולאו צרכי קהילה בסיסיים שאין לנו עדיין כאן, ועל עוד קצת יידישקייט, על משהו מסורתי קטן כזה או אחר לבר-מצווה, לחגים וללוויות חס וחלילה, הלגיטימיות לסירוב צודק ונכון לדרישות למקווה נשמטת תחת הרגליים.
ותחשבו על זה.

בתמונה: זה לא באמת העניין. מקווה בטירת צבי. צילום: תמר הירדני