א-לה כפר גליון אוקטובר 172 | קוראים למערכת

קוראים למערכת

 חזרה לורדה ומדורים

דשדוש במי מקווה

שוב אני מוצא את עצמי כותב בנושא יחסי הדתיים והחופשיים, כשעוד לא סיימתי לקבל ריקושטים על מכתבי הקודם. פשוט אינני יכול לשתוק מול אי-הבנות בסיסיות מצד הציבור החופשי את הצד שכנגד - לטוב ולרע.
ראשית, רבים בציבור החופשי (המכונה על-ידי משמיציו "חילוני", כלומר חסר חגים וקודשים) אינם מבינים מדוע הדתיים לא יכולים לשמור להם את המצוות בשקט וחייבים להשפיע על סביבתם בדרך זו או אחרת. ניסיונות להרגיעם בטענה שהדתיים אינם מעוניינים להחזיר איש בתשובה לא מצליחים, ובצדק, שכן אינם מעוגנים במציאות.
יש להבין כי דת ישראל, בניגוד לנצרות (ורובינו הרי חניכי תרבות אירופה המושפעת מהנצרות) אינה מכירה בגאולה אישית, אלא רק בגאולה קיבוצית. בנצרות יכול הנזיר להתעלות לדרגות קדושה בהסתגרו מפני חטאי ופיתויי העולם, ומקומו בגן-העדן די מובטח. לעומת זאת יהודי מאמין המקיים את כל תרי"ג המצוות אך צופה בשוויון נפש ביהודים אחרים שאינם מקיימים מצוות ("חוטאים"), הוא "חוטא" כמוהם, ולא יזכה בבשר שור הבר והלוויתן המצפים בגן העדן.
"כל ישראל ערבים זה לזה" הוא עקרון מקודש, וכמו שעקרון זה מביא לסולידאריות ועזרה לזולת, כך הוא גם מביא לניסיונות בלתי נלאים מצד הדתיים להשפיע על זולתם "לחזור למוטב". זה לא מרוע לב או חטטנות, זה מאכפתיות אמיתית וכנה! ומה לעשות שחלקנו לא רוצים בפן זה של גילוי הדאגה מצד הדתיים...
לפיכך, הדרך היחידה להתמודד מול הניסיונות של הדתיים להשפיע על סביבתם היא בחינוך ערכי, לא דתי, או בחינוך מסורתי מתון (לא סתם האורתודוכסים עוינים כל-כך את הזרם הקונסרבטיבי), כדי שילדינו לא יהיו "כלי ריק" המשווע שיבוא מישהו וימלאו (כי אם זה לא יהיו מחזירים בתשובה יהודים, אלו עלולות להיות בעתיד כתות למיניהן). במאה ה-19 העולם החופשי כבש עוד ועוד נפשות מקרב בני המשפחות הדתיות, עד שאלה בחרו (מתוך חרדה לאובדן ילדיהם ל"חילוניות") בחלקן להסתגר ויצרו את תופעת "החרדיות". אם כיום לא הם חרדים מהשפעות מודרניות, אלא "החילוניים" מתייראים מתופעת "החזרה בתשובה", הרי זה בגלל חולשה רוחנית של הרחוב החופשי!
ולעניין המקווה: שקרית היא בעיניי הטענה שהקמת המקווה בכפרנו הוא צורך בסיסי ולא חתרנות. שכונות כפר ורדים מרוחקות זו מזו לא פחות מאשר ממעלות, ולהגיע מכפר ורדים למקווה במעלות לא קשה יותר מאשר להגיע לשם משכונות מרוחקות של מעלות עצמה. גם אם ייבנה המקווה בכפר ורדים, מי שגרה בשכונה אחרת תתקשה להגיע אליו ברגל ותצטרך לנסוע. במה זה שונה מנסיעה למעלות? או שמא עלינו להקים מקוואות לרוב כך שכל אישה תגור בקרבת אחד מהם? ואילו כפר ורדים היה מסופח למעלות, כפי שזממו במשרד הפנים, האם גם אז היו מתעקשים להקים מקווה ב"שכונת כפר-ורדים"?
גם הציבור החופשי המתנגד למקווה "קנה" את עניין נחיצותו לדתיים, ומתנגד להקמת המקווה מתוך תקווה שזה מה שימנע מהדתיים לגור בכפר-ורדים. לא אלה ולא אלה צודקים: המקווה לא ממש נחוץ לקיום אוכלוסיה דתית בכפרנו. מקסימום הוא יוסיף לחלקם (מי שיגורו בקרבתו) מעט נוחות. מגזימים הדתיים הנלחמים עליו מלחמת קודש של ממש ( ומרבים בכך מדון שלא לצורך) וטועים המתנגדים למקווה החושבים שבהתנגדותם ימנעו "התחרדות" של הכפר.
לא קיומו או העדרו של המקווה יקבע את אופי הכפר, אלא החינוך וחיי התרבות! כן, אנו נמצאים (לצער רבים מאיתנו) במאבק על ענייני התרבות (אינני רוצה להשתמש במושג "מלחמת תרבות"). במאבק זה לא שאלת בנייתו של אמבט ציבורי תקבע מי ינצח, ובהתגוששות סביבו כולנו בינתיים מפסידים.

שי גרינשפון

לעבוד עם כבוד

הגעתי בשנת 2000 לכפר ורדים, מקום פסטורלי, עם הרבה רצון להשתלב בחברה מתוקנת ובריאה ולהיות כמו כולם. רציתי לתמוך ביישובנו היפה ולתרום את חלקי בעבודות ניקיון וגינון, ובעזרה לזולת.
אני אדם ללא משפחה, ללא תמיכה כספית, והגעתי לכפר ממקום בשם כישורית, המיועד לבעלי צרכים מיוחדים. לפני שעסקתי בגינון באופן פרטי, עבדתי במועצה המקומית. חסכתי שקל לשקל, חייתי בצניעות, ולמדתי את הנושא בקפידה.
בשנת 2006, בדיוק אחרי מלחמת לבנון השנייה, פתחתי עסק מורשה. קיבלתי עבודה ממספר תושבים ודאגתי לגינות יפות ב"מחירי רצפה". התושבים לא ידעו להעריך. מספר תושבים ידעו לנצל באופן מעליב את מה שהצעתי, ולא אנקוב בשמות. היום אני כבר תשעה חודשים ללא פרנסה בכפר, כי כאן לא מתייחסים אליי בכבוד.
אני יודע שתושבי הכפר לא נזקקים כמוני לאוכל או לקצת כסף בשביל כוס אספרסו קצר. לא נורא, לא רק כפר ורדים קיים. יש בסביבה את מעלות, כרמיאל, נהריה, ושם לשמחתי מכבדים אותי ומעריכים את העבודה שלי. אולי בזכותם לא אזדקק לארוחת שבת חמה.
חבר טוב אמר לי: תושבי כפר ורדים יפסידו אותך בגדול. אולי, אבל בינתיים כל מה ש"הכנסתי" היום לתוכי זה כוס נס על חלב. אם הייתי צריך לשלם שכירות, ארנונה, חשמל או להחזיק רכב, כם את זה לא הייתי יכול להרשות לעצמי. היום כבר אין לי אפילו חשק להגיד שלום או בוקר טוב לאנשי כפר ורדים.
אני כותב בכאב. אני יודע שלא כולם מתנהגים כך, אבל אני מרגיש מנוצל ופגוע. אני מקווה שיום הכיפורים שעבר לא מזמן יגרום לאנשים לחשוב, ואולי לשנות את דרך ההתנהגות שלהם כלפיי. אפשר להיעזר בכישוריי לגינון ולעבודות בית שונות.
אדי פרלוב, 054-6937322

 

 

אל תאמינו לחרדים

רבות התלבטתי אם להעלות על הכתב את דעותיי, וזאת מכיוון שאינן "תקינות פוליטית", קרי סובלניות, אוהבות, מבינות או מתפשרות.
כמו רוב תושבי הכפר, אני עוקב אחר חילופי הדברים מעל דפי העיתון, ותוהה כמה הטעיה ואחיזת עיניים עוד נסבול עד שנתפקח, נתעורר ונפנים לאן פני הדברים.
הבה נאמר דברים נכוחה: כבר אמרו זאת אנשי דת, יהודים, מוסלמים או נוצרים: "הדת אינה מתפשרת. דת לא יכולה להתפשר". באמירה קצרה וברורה זאת כרוכה כל הפילוסופיה החרדית, ומה שעומד מאחורי הויכוח בכפר.
תומכי הדתיים בכפר מתחלקים בעיני לשניים: המסורתיים מבית אבא או מאמונה, אוהבים את הביקור השבועי בבית הכנסת, את התפילות, החגים ושמירת מסורת ישראל, שמהווים פן נוסף בחייהם. הם מאמינים שהוויכוח נסוב כאן על זכותם לחיות לפי אמונתם, ובאמת ובתמים מתכוונים לכך כאשר הם אומרים שאינם רוצים לכפות את דרכיהם עלינו, החילוניים. ובפרפרזה על המונח בו משתמשים החרדים לתיאור החילוניים, אקרא לקבוצה זו "תינוקות שנשבו".
הקבוצה השנייה היא ה"יבוא" החרדי קיצוני שהולך וגדל, שמטעה ומשקר לנו ולמסורתיים במצח נחושה. לנו - כי כך נהוג אצלם, ולמסורתיים - כדי שישמשו להם ככסות, מסיכה וחזית נוחה לבריות, שתסתיר את כוונתם האמיתית. וכוונתם האמיתית היא השתלטות על הכפר וחיסול דרך החיים החילונית. מבחינת החרדים, זוהי מלחמת קיום, ששורשיה נעוצים בצורך הקריטי במקומות מגורים חדשים, הנובעים מהריבוי הטבעי שלהם.
אל תאמינו למתק השפתיים שלהם. אין להם כל כוונה לחיות בשלום לצידנו. זכרו - הדת אינה יכולה להתפשר, אסור לה, ולכן, גם אם יספרו לנו סיפורים, יחייכו במתק שפתיים, ויפרטו על כל מיתר ונים בליבנו, על ארון הספרים היהודי, יידישקייט ובית אבא, מטרתם אחת היא: שאנחנו לא נהיה כאן.
כמה תמימים אנחנו יכולים להיות: אין צורך לחזור להיסטוריה הרחוקה של חרמות ונידויים מימי הפילוסוף שפינוזה כדי להבין "סובלנות דתית" מהי. מספיק להיזכר בעשרות השנים האחרונות, ולהלן רק כמה מושגים שיזכירו לכם: יבניאל, בית שמש, בני ברק, מאה שערים, העגלה העמוסה והעגלה הריקה של הרב קוק, אחוזי ההשתמטות, חמורו של משיח, והרשימה עוד ארוכה. האם אפילו באחת מדוגמאות אלה פגשנו סובלנות דתית? האם ראינו דו קיום באחד מהמקומות האלה? או רק התדרדרות, נטישה חילונית ומות ההומניות. אז מדוע אתם חושבים שזה יהיה שונה כאן?!
הטעות הראשונה בכפר ורדים הייתה הקמת בית כנסת גדול ומפואר כל כך, שנים לפני הקמת מרכז קהילתי ותרבותי הנחוץ לפיתוח ושמירה על ערכי התרבות החילונית.
השנייה הייתה ויתור הקהילה הקונסרבטיבית, הפעילה בקרבנו החל מהקמת הכפר, על בית הכנסת. רבים בני המצווה העולים לתורה במליאת הגנים, רבים החוגגים שם את החגים באווירה נעימה בה מתפללים כל בני המשפחה, נשים וגברים, יחדיו. ולצידם עומד בית הכנסת המהודר, ה"שייך", משום מה, לחרדים.
הטעות השלישית הייתה העירוב. בואו נעצור בזמן לפני הטעות הרביעית, הקמת המקווה.
אין לי דבר נגד אדם הבוחר לחיות באורח חיים דתי, אין לי דבר נגד ה"תינוקות שנשבו", אך אני מאמין, ומקווה שאולי הצלחתי לשכנע מישהו, שיש כאן תכנית והיא מתבצעת לנגד עינינו. התכנית היא הפיכת כפר ורדים ליישוב חרדי.
ביום שבו חילונים יוכלו לגור במאה שערים, או בני ברק, ודרישותיהם לתיאטרון, מרכז ספורט או בית כנסת קונסרווטיבי (על רפורמי אפילו לא אעז לדבר) ייענו, רק אז יש לחזור ולדון בהקמת מקווה בכפר ורדים. ועד אז אסור לוותר על אף שעל, ויש להקשות ככל האפשר על תהליך ההתחרדות כי זהו מאבק על הבית שלנו, על כפר ורדים.

דב קלנר

 

סליחות/חנה טרומר

בליבי ניגון קבוע
מתנגן כמיתרים
ותוהה הוא ללא הרף
על מהות ועל חיים
מתגרה הוא ודוחק בי
ודורש הוא מענה
ואני חפוי ראש וצלם
לניגון איני עונה.

מה אומר ואספר לו?
לניגון שלא פוסק
בעצמי איני יודע
מה נכון כאן, באמת
אם צדקתי, אם שגיתי
אם בחרתי נכונה
ומבקש, אם אך פגעתי
תסלחו לי, במחילה.

ותודה לכלבים, וגם לבעליהם

לטובת בריאותי, אני נוהג לצאת מפעם לפעם לצעידה ברחובות הכפר. כנראה מטעמי עצלות, אני מעדיף לעיתים ללכת בנתיב ישר, שהוא גם הקצר ביותר. אולם הכלבים, אשר ללא ספק דואגים לבריאותי אף יותר ממני, דואגים לפזר בנתיב הליכתי "מוקשים", המחייבים אותי ללכת במסלול עקלתון (סללום), המאריך לי את הדרך באחוזים לא מבוטלים.
יתרה מזאת, "מוקשים" אלה, הפזורים לאורך נתיב צעידתי, מחייבים אותי לא להרים את מבטי מהרצפה אף לא לרגע קצר. מבט מושפל זה, ביחד עם אוזניות נגן המוסיקה שלי, גורמים לי להתנתק לחלוטין מהעולם שסביבי. אלמלא ניתוק זה, הייתי חייב לענות בנימוס לעוברים ושבים המברכים אותי לשלום.
המבט המושפל גם מונע ממני להביט בגינות היפות שבחצרות הבתים, ולגרום לי לקנא.
הכלבים דואגים גם לחינוך ילדיי. ילדיי, שכנראה אינם מחונכים דיים, נוהגים לטייל ברחובות הכפר כשמבטיהם מופנים לכל עבר, כשהם לעיתים מישירים מבט לעוברים והשבים. הרגל מגונה זה גורם להם לחזור הביתה כשחבילה ריחנית דבוקה לסוליית נעליהם. אולם אין ספק, שעוד כמה מקרים כאלה, והם ילמדו ללכת כשמבטיהם מושפלים, כמו בני תרבות.
תודתי זו מופנית בעיקר לבעלי הכלבים. שכן, הכלבים רק עושים מה שהטבע גורם להם לעשות. הם לא באמת משקיעים מחשבה בבריאותי, ברגשות הקנאה שלי, בגינוני הנימוס שלי ואפילו לא בחינוך ילדיי. אולם בעלי הכלבים, בהתחשבותם הרבה, אינם מקפידים לאסוף את מה שכלביהם משאירים. בעלי כלבים אחרים אף מיטיבים לעשות, בשולחם את כלביהם לבדם למעשה יומם. אין ספק כי הם סומכים על כלביהם כי יבצעו את שליחותם נאמנה, ומדרכות הכפר לא תישארנה נקיות מדי.
לזה אני קורה קהילה תומכת.
עופר ריבק

תיקון

בראיון עם שמשון ליבמן, ראש המטה לשחרור גלעד שליט ("מאות אלפים מחכים ליום פקודה", א-לה כפר 171) נפלו מספר טעויות.
להלן הפרטים הנכונים:
שמו של חבר המטה הוא שמואל נואה, ולא כפי שנכתב.
ראש המטה לשעבר חזי משיטה החזיק בתפקיד בהתנדבות.
מי שהיה חלק מאלה שעיצבו את התרבות החילונית במכון החגים הבין קיבוצי הוא בוג'ה מבית העמק, חברו של שמשון ליבמן.

מערכת א-לה כפר