גיליון א-לה כפר נובמבר 173 | טור אישי - לידיה גרינפלד

טור אישי - לידיה גרינפלד

חזרה לורדה ומדורים

תנו לי לפטופ וארים את העולם

האם ריבוי מחשבים באמת נחשב קידמה? מסתבר שהבהייה במסך מחליפה שיחה עם חברים, באה במקום משחקים באוויר הפתוח, ספורט, החופש לחלום, הדחף ליצור

הידיעה בעיתון האחרון, שכונתה "מהפכת הלפטופים", גרמה לי להרהר בנושא החינוך, נושא שאני משתדלת להימנע מלעסוק בו. הציקה לי השאלה אם ילדינו אמנם זקוקים למחשבים ניידים. מילא, אם היה מדובר באוכלוסייה מקופחת, שלא יכולה להרשות לעצמה לרכוש מחשב, אבל בכפר ורדים מספר המחשבים בבית גבוה מאחד.

אולם דיצה ואן קמפן, מרכזת תוכנית המחשבים בחטיבת אמירים, סבורה שהעובדה שיש בסביבת כפר ורדים אוכלוסיות שידן אינה משגת לקנות מחשב, אסור שתקפח את הילדים בבית הספר, ואם מחשבים עשויים לקדם את התלמידים, יש לעשות הכול למען מטרה זו.

קידום, קידמה, מילות קסם. האם ריבוי מחשבים נחשב קידמה? דיצה מצטטת מחקר שנערך בבתי ספר שבהם חולקו מחשבים ניידים לכיתה אחת מתוך כמה כיתות בשכבה. הילדים בכיתת המחשבים מיעטו לצאת להפסקה, לעומת חבריהם הלא ממוחשבים. מסתבר שהבהייה במסך מחליפה שיחה עם חברים, באה במקום משחקים באוויר הפתוח, ספורט, החופש לחלום, הדחף ליצור.

ההקלדה עצמה על לוח המקשים היא ממכרת. לכן אנו עשויים לראות פחות ופחות ילדים שיודעים לכתוב. יש אומרים שזה כבר מורגש בבתי הספר, ושהילדים שלנו מתקשים לכתוב טקסט בכתב יד. חלוקת מחשבים אישיים בוודאי תאיץ את התופעה. עשויות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת. דבר אחד בטוח, בית הספר צריך לתת את הדעת על כך שמיומנות הכתיבה נמצאת בסכנת הכחדה.

טענות נוספות נשמעות מפי הורים על כך שילדיהם מבלים שעות מול מסך המחשב. עם חלוקת המחשבים הניידים לכל תלמיד, שעות המסך יתארכו עוד. האם זה רצוי להורים וטוב לילדים? הורים גם מביעים כעס שהילדים מקשיבים להם באוזן אחת בלבד וממשיכים להתעסק במחשב במקום לשוחח. ברור שחלוקת הקשב הזו תגיע לשיאים חדשים בכיתה. סביר להניח שכאשר המורה ינסה להשחיל איזו מילה בכיתה שבה לכל תלמיד מחשב פתוח על השולחן, יהיו תלמידים, ואולי יהיו אלה הרוב, שיעסקו באותו זמן ממש בפעילויות מחשביות שונות. בכתבה אומרת תלמידה: "אפשר במקביל לשחק במשחק רשת, לדבר במסנג'ר, לעדכן את העמוד בפייסבוק, לצפות בסרטון ביוטיוב, ולהגיב על משהו שחברה כתבה בבלוג". יהיו שיאמרו, שחלוקת קשב מאפיינת צעירים ושיש לעודד אותה כי היא מפתחת את המוח. כמו לומר על חולה סכיזופרניה, שריבוי הזהויות שהוא חווה הוא תופעה בריאה לנפש.

דיצה ואן קמפן אמנם מודעת לחסרונותיה של התעסקות ממושכת בפעילות מחשב. המחשב הוא רק כלי, לא מטרה בפני עצמה, היא אומרת. בדף שחילקה לתלמידי בית הספר היא כותבת: "בואו לא נשכח שאביזרים מתוחכמים הם לא העיקר, אלא מי שמפעיל אותם." מוטב להפנות את האזהרה הזו למקבלי ההחלטות, שבחרו לתת לתלמידים מחשבים אישיים דווקא ולא אופניים, למשל. החשש הוא, שברגע שהשיגו מחשב לכל תלמיד, יראו עצמם פטורים מהתוויית יעדים חינוכיים ולימודיים וייתנו למחשבים להכתיב את תוכנית הלימודים.

עוד בשנת 1997 הייתה למנהלת חטיבת אמירים חזון, מחשב לכל תלמיד, והיא ארגנה שבוע של הרצאות בנושא. בשנת 2000 החלו להיעזר במחשבים ונוסד "חדר המחשבים" שבו עסקו בתקשוב. אבל רק השנה, בהמלצת המפקחת של מחוז הצפון במשרד החינוך ובלחצם של ראש המועצה ומנהל מחלקת חינוך, צורף בית הספר לתוכנית כתו"ם (כיתה, תלמיד ומורה). זוהי תוכנית מיחשוב במימון פרטי. בתוך שלוש שנים כל תלמידי החטיבה יצוידו בלפטופים. המורים אמורים לקבל 60 שעות השתלמות בשימוש המושכל במחשב. תוכנית ההשתלמות מפרטת נושאי לימוד, אבל אין זכר ליעד החינוכי או לחזון שאמור ללוות אותה. יש מטרה: להגיע, כבר בשנה הראשונה, לכך שרבע מהלמידה תתבצע בעזרת ה"מחברות" החכמות.

אי אפשר להתעלם מיתרונות ההצטיידות במחשבים: הלפטופ מחליף את שלל המחברות שהיו ממלאות את הילקוטים. עכשיו יש רק מחברת אחת, המחשב האישי. אין צורך לשאול עט מחבר, רושמים הכול באמצעות המקלדת. ניירות עבודה שחולקו בכיתה הופכים למיותרים. אין צורך לכתוב סיכומים. התלמיד אינו צריך לגשת לספרייה כדי לחפש חומר להכנת המשימה. כל המידע נמצא באינטרנט, למי שיודע לחפש. ומי שלא יודע לחפש, ילמד בכיתה איך עושים זאת. משימה כבר לא נכתבת בכתב יד. חסל סדר מחיקות עצבניות וכתיבה מחדש. למורה הרבה יותר נוח לתקן עבודות. בתוך עשר שנים, מעריכה דיצה, ייעלמו ספרי הלימוד ויהפכו לחלק מחומר הלימוד באינטרנט.

ומה קורה בכיתה, כאשר המורה נותנת לתלמידים משימה במחשב והם נעלמים מאחורי המסך? אומרת דיצה: אני פותרת בעיות טכניות, אני עוברת בין התלמידים כדי לאתר תלמידים שמתקשים במשימה. זוהי עבודה פרטנית, שנותנת תשומת לב לתלמיד הבודד. הדבר איננו אפשרי בשעת לימוד פרונטלי בכיתה.

אפשר לשנן את המנטרה שהמחשב הוא רק כלי, שהוא אמצעי ולא מטרה. אבל אי אפשר לשנות מציאות שבה הכלי הוא המסר, הכלי הוא התוכן, הכלי מעצב את החיים עצמם. הכנסת המחשב לבית הספר הופכת פעילויות רבות לקלות ומשעשעות יותר לתלמיד, נוחות למורה וחסכוניות לבית הספר. אבל מה עם התפקיד החברתי של בית הספר? הלפטופ גוזל זמן יקר מן הרגעים המוקדשים לאינטראקציה החברתית. המחשב מושיב את בני הנוער מול מסך ומאפשר להם לתקשר עם אנשים שגרים בארצות אקזוטיות, אבל הוא מונע ממפעילו לראות את זיו פניו של חברו היושב לידו. ייתכן שהמחשב מוסיף מנה כלשהי למשכל, אבל הוא עלול לחבל בכשרים אנושיים יקרי ערך ובעיקר, לחבל באינטליגנציה הרגשית של ילדים צעירים.

בתמונה:
לפטופים באמירים. למה לא חילקו אופניים?
צילום: עידוא דגן