א-לה כפר 175 | לידיה

לידיה גרינפלד -טור אישי

חזרה לורדה ומדורים

הצרות של הכפר

והכוונה היא הפעם לכפר הגלובלי. מה שוות הצרות הפרטיות שלי לנוכח בעיות האקלים, המגפות העולמיות וקריסת היקום?

נדמה שמאז הפכנו לכפר (לא כפר ורדים, אלא כפר גלובלי), מאז שחדשות העולם מציפות את העולם, תודות לעיתונים, לטלוויזיה, לאינטרנט ולפלאפון, נעשו צרותינו הפרטיות יחסיות. יש היום צרות מקומיות וצרות לאומיות, וצרות שחוצות יבשות וכוכבים. אנחנו טובלים באוקיינוס החדשות וסביבנו מעגלי אסונות שהולכים ומתרחבים עד למעגל הגלובלי ואפילו הקוסמי.

לא די שהכולסטרול הרע עושה שמות בכלי הדם, ייתכן שגם לחץ הדם הגבוה, 'הרוצח השקט', מתחיל להשתולל, או שהסוכר הוא גבולי. זו הבריאות שלנו, שלפעמים איננה מתיישרת לפי קו הבריאות. אני צריכה להקפיד לקחת כדורי סידן, שלא אשאר חסרת חוליות בגיל שבעים.

גם רווחתם של הקרובים לנו מעיקה. ההורה שזקוק לפיליפינית, הפיליפינית שיוצאת לחופשה ויש להחליפה או למצוא לה מחליף, הבת שעוד לא התחתנה, הבן שמחפש את עצמו למרות שמזמן התבגר, הנכדים שגדלים בחו"ל. האם אפשר לחפש חתן לבת? האם אסע לארה"ב לביקור נכדים?

בתוך כפר ורדים, הצרות של המועצה הן הצרות שלנו: בלון בית הספר שבו מתעמלים 600 ילדים. אתם לא יודעים, אומרת לי אמא מודאגת, האוויר שדוחסים לתוך הבלון הוא אוויר שמקורו בחורשת האורנים הסמוכה והוא מלא באבקנים ומאיץ תהליכים של אסתמה ואלרגיות.

 

כל הכדור בידיים שלי? צילום אילוסטרציה: פוטוליה

 מוכרחים לחסל את הבלון הזה! ומניין יבוא הכסף, אני שואלת. צריך לעשות משהו, אומרת האם. אולי אתרום כמה שקלים, שיהרסו את הבלון ויבנו מבנה תקני תחתיו? 

ידיד שאני פוגשת ליד קופת חולים, חולה המסכן, עוצר אותי בדחיפות: מה, זה נכון, אנטנה עומדת לקום ליד הבית שלי? הוא מתפלץ. עוד סיבה לדאגה. אחרי כמה צעדים פוגשת אותי חברה, תושבת ותיקה, והיא פוסקת: אנטנה בכפר ורדים, לא נשמע כדבר הזה. לא יקום ולא יהיה, מה פתאום אנטנה בכפר? נו, ומאיפה יגיעו ולאן יילכו השיחות של הפלאלפונים? לא צריך פלאפונים, יש טלפונים נייחים! התדמית של כפר ורדים אינה מתיישבת עם אנטנה. יש בזה משהו, אולי אצטרף לדון קישוטים הלוחמים באנטנות?

רבע מתושבי כפר ורדים בטיפול המחלקה הסוציאלית. 120 ילדים וילדות בסיכון. בעיות אוטיזם, פיגור ומחלות שנסקו ב-22%. מה זה, איפה אנחנו חיים. צריך לטפל בנושא הזה ברצינות. אבל זה לא ענייני, כביכול. זה כן ענייני, אני מרגישה זאת.

החברה לפיתוח נטשה את הכפר מבלי שהקימה מבנים ציבוריים כלשהם. האם יקום מישהו שיעז לתבוע מהמינהל את מבני הציבור שקיימים בכל יישוב נורמלי חוץ מאשר בכפר ורדים? יש כאן אי צדק משווע. איפה כל המקטרים כולם? לאיש אין אומץ. אולי אני אתבע את המינהל?

צילצול. אני רצה להרים את שפופרת הטלפון (הנייח). תרומה לילדים בסיכון, תרומה לנשים מוכות, תרומה לאיל"ן. בדואר מבקשים תרומה לוועדת החיילים בכפר. כולם זקוקים לעזרתי, כולם מתחננים וכולם צודקים. התלבטות קשה: אני לא יכולה לתרום לכולם. או שמא כן?

והנה באימייל בקשה צנועה לתרומת מח עצם, לחולה שדמו סוג B. האמת, אני לא יודעת מה סוג הדם שלי. פעם ידעתי. אני צריכה ללכת לקופת חולים לבדיקת דם. באותה הזדמנות אבקש שיבדקו את ה-12B שלי, כי הזיכרון שלי בזמן האחרון גולש במדרון חלקלק. למעשה, אני יכולה ללכת ולתרום דם גם בלי שאדע מה סוג הדם שלי. אבל מתי אלך? מרוב דאגות אין לי זמן.

אני מנסה להרחיק את הצרות למעגל הבא ואני שוקעת בביצת שליט. אני לא יודעת מה קורע את לבי יותר, משפחת שליט או גלעד עצמו. הבעיה מעיקה עליי בכל שעות היממה. חוסר המנהיגות של הפוליטיקאים קורע את העם בין רואי השחורות ובין אלה שדורשים שחרור מיידי. בעיה כואבת ברמה הלאומית, כואבת לי כמעט כמו פצע. מה יהיה? אני מתנחמת, הבעיה לא שלי. אני לא יכולה לעזור. רק להתייסר.

זה לא נגמר. רון לשם כותב במאמר 'מלחמה על הבית', ש"בעוד עשרים שנה יהיו רוב הצעירים בישראל חרדים וערבים. מנגנון הדחקה מעוור את עינינו ואיננו רואים את הסטטיסטיקה הזאת". נורא ואיום. אנחנו מדחיקים, אבל זה בכל זאת מעיק עלינו. לי זה מציק מאוד. האם איחרתי את המועד ללדת עשרה ילדים?

ועידת האקלים כינסה את כל מדינות העולם, 190 במספר. רון בודוני כותב בוויי-נט: "זה התחיל בתקווה גדולה, עם אלפי משתתפים שבאו נחושים לעשות שינוי – או למנוע אותו בכל מחיר. הם התקוטטו שבועיים בקור הדני, אכלו אוכל צמחוני תפל, שמעו עשרות נאומים מלאים בהצהרות ריקות, וברגע האמת בקושי הצליחו להחזיק את העיניים פקוחות כשההיסטוריה – או הפארסה – עברה ממש לידם". יהיה חם, זה ברור. למי אדאג קודם, לעצמי, לילדיי,לנכדיי או לאנושות. תושבי כדור הארץ הולכים לאבדון בעיניים פקוחות לרווחה ומה שמדאיג אותי זה מה אבשל לארוחת הצהריים.

גם בתחום הקוסמי אין אור בקצה מינהרת הזמן: לא ברור אם היקום הולך ומתרחב עד להתפוררותו לרסיסים והתפרקותנו לאטומים, או שמא צפויה קריסה והכול יחזור להיות כדור אש שעליו נימעך כפשפשים. זו באמת לא הבעיה שלי, יש גבול לכל דבר. אבל זו בעיה של הצאצאים שלי, לא?

מה עושה אדם עם מודעות, שבעיותיו האישיות מתגמדות למול הבעיות המקומיות. הבעיות המקומיות מתגמדות לעומת הבעיות הלאומיות. והבעיות הלאומיות מתגמדות לנוכח הבעיות הקוסמיות? אני עושה מה שאבא שלי עשה: הולכת לישון. כפי שאמרה סקרלט או'הרה בסרט 'חלף עם הרוח': מחר יום חדש. אעבוד לי בגינה, אאכיל את הכלבים ואשמח בביתי. הכפר הגלובלי יסתדר בלעדיי.