א-לה כפר 175 | מרתון

יש לי בבית רץ מרתון

חזרה לכתבות

ההחלטה הגורלית. האימונים המפרכים. ההקרבה המשפחתית. ההווי. החברים. ההתרגשות. המשברים. המלח. והדרמה. שליחת א-לה כפר יצאה למרתון טבריה יחד עם עשרות רצים מכפר ורדים, כולל המרתוניסט הפרטי שלה

יעל שטרן

אומרים שהשיגעון מתחיל סביב גיל 40. אצלנו הוא התחיל בדיוק, ממש ביום ההולדת. בעוד החגיגות בעיצומן, מלוות כמובן באוכל טוב, החליט בעלי, שרגא, שבינואר 2010 הוא ירוץ במרתון בטבריה. זה היה ביוני 2008. גבר בן 40, מעל 110 ק"ג (לא חשוב כמה יותר), מקבל החלטה והולך עליה. מצא איזה תוכנית ריצה באינטרנט, ויצא לדרך. מתחילים בסטים של 4 דקות הליכה ודקה ריצה. משהו כמו חמישה סטים בתקופה הראשונה. מההתחלה הצנועה הזאת הוא הלך והתפתח, עד שהגיע ה-7 בינואר 2010, בדיוק לפני שבוע. שרגא, עם 30 ק"ג פחות, השתתף במרתון הראשון בחייו וסיים בהצלחה את כל 42 הקילומטרים ו-200 המטרים.

ההקרבה

עד שהגענו לפסגה הזו, עבדנו קשה מאוד. אני אומרת עבדנו, כי המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהעניין. והעניין הוא אימונים נוקשים, תזונה נכונה, וכן, הרבה תמיכה מהבית, אולי החלק החשוב ביותר.

לא אפתח כאן את סאגת הנשים שמאחורי הקלעים. זהו דיון ארוך ומורכב ואפשר לעשות עליו סדרת טלוויזיה ("נשות המרתוניסיטים", יתפוס, לא?). אבל כן, יש קיטורים (במיוחד עם הילדים עדיין קטנים), ויש הקרבה. השבתות, למשל. כל שבת שרגא קם בסביבות 4:30 לאימון. אז ברור שגם בשבת אני זו שמתעוררת עם הילדים, וברור גם שדווקא בשבת הם קמים לי פתאום בשש בבוקר. וכשהוא חוזר, הוא עייף מהאימון המפרך. טבעי. וכן, מוותרים על נסיעה למשפחה בערבי שישי. המשפחה גרה במרכז, ומי מעז להעלות על הדעת להפסיד אימון של שבת? ומה עם לצאת לבילוי של יום שישי, וללכת לישון ב-2:00? השם ישמור!

נכון, הסיפוק גדול. מדובר בשינוי קיצוני של אורח חיים, יש מטרה נשגבת ולפני המרתון היה גם טריאתלון באילת. אבל לצד כל אלו יש גם השקעה עצומה.

   
     

ההכנות

יצאנו ב-6:15 מהבית. ביומיים שקדמו למרתון הוא אכל לפי תפריט מדויק, שכלל כמובן ארוחת פסטה מסורתית בערב שלפני. שנינו לא ישנו ממש טוב. חששנו שלא נתעורר בזמן. שנה וחצי של אימונים, ובסוף לא לקום בזמן?

הקפצתי (שעתיים וחצי ברכבת) את אמא שלי שתתפעל באותו יום את שלושת הילדים, כך שיכולנו לצאת לדרך בשקט, חופשיים מטרדות היום יום.

חלוקת הציוד האישי של כל רץ בוצעה במלון הקרוב לנקודת הזינוק. כל משתתף מקבל מספר חזה, צ'יפ למדידת זמנים שמתחבר לנעל, חומר פרסומי ומדבקה. מדבקת הכבוד. 42.2. למי שלא מתמצא, כשאתם רואים את המדבקה הזו, הסתומה משהו, מודבקת על אחורי המכונית שנוסעת לפניכם, תנו כבוד. מישהו עבד מאוד מאוד קשה בשבילה. המדבקה הזו היא סמל הכבוד הקטן על הכביש, שמשרת לעולם "אני מרתוניסט".

אפרופו כבוד, גם המספר על החולצה מסמל באיזה מרוץ אתה משתתף: למשתתפי המרתון מספרים נמוכים, כשלרצי ה-10 ק"מ המספרים מתחילים ב-2000. ויקום הרץ שלא בודק מה המספר של המשתתף שחולף מולו בשלב ההכנות. הם תמיד מסתכלים על בית החזה ולא על הפנים.

אין לי מושג איך, אבל מתוך אלפי אנשים החבר'ה מכפר ורדים מצאו אחד את השני. פתאום גילנו שיש יותר רצים ממה שידענו. גם רצי 10 ק"מ וגם רצי מרתון. יש רשימה במסגרת, כולל תמונה משותפת כמעט של כולם (בכל זאת היה קשה).

היציאה

   17 משלנו
 


מספר המשתתפים במרתון היה 1,417 ומספר המשתתפים במרוץ ל-10 ק"מ היה 1,719. הנה רשימת המשתתפים במרתון מכפר ורדים, ואני מתנצלת מעומק הלב אם פספסתי מישהו:
דרור פלטין, שרגא שטרן, דורון פלג, אלי אסרף, דני אסרף (הבן), עמוס גדרון, מוטי הררי, משה פז, צביקה בר, יואב גלילי, יגאל יעקב, איתמר ברזינש, עומר קלינסקי, ג'ריס אבו חנא (ממעיליא, הפיזיותרפיסט של מכבי, מתאמן עם אלי), אבי ליפשיץ (ממתת, מתאמן עם אלי), מורדי כהן ממצפה הילה (מתאמן עם אלי), הייתם עבוד (מפקיעין, הידרותרפיסט ב"יד ביד").
במרוץ ל-10 ק"מ השתתפו בין השאר ראש המועצה סיון יחיאלי שחזר להתאמן (מרתוניסט ותיק), עדן אדלר (בן 17), עופר יעקב, משה שנהר, ד"ר זאב קלינסקי, הרב צבי ברגר וירון גורן. 

נפרדתי משרגא בסביבות 8:30. כל אחד יוצא לחימום קל וכולם מתאספים בעמדת הזינוק. חיבוק אחרון למשפחה, צילומי פרצופים מחייכים, רעש, מוסיקה, אלו שנזכרים ללכת לשירותים ברגע האחרון, וכרוז שקורא לרצים להיכנס לקו הזינוק, רק שהקו הזה הוא למעשה שרוול רצים. הכל עובד כמו שעון. הזינוק מתבצע כך שהראשונים יהיו הרצים המהירים ביותר וכך הלאה. דקה לזינוק. כל הרצים מתחילים למחוא כפיים בקצב אחיד. רק מרגש. המרוץ מתחיל. כמות אדירה של רצים יוצאת לדרך ומיד אחריהם מתחילים להסתדר רצי ה-10 ק"מ. הרבה קבוצות של חיילים, כולם מאורגנים בחולצות תואמות, שרים ומעודדים.

כצופה מהצד שמעורבת רגשית, החוויה היא מדהימה. לראות את מסת הרצים הזו, אנשים שהתאמנו לקראת האירוע כל כך הרבה, משפחות שלמות שבאות לעודד, הפקה של חולצות עם אמירות כאלו ואחרות, כולם עם מצלמה ביד, עומדים ומחכים.

ההמתנה

לתומי חשבתי שיהיה לי זמן לשבת בשקט, לשתות קפה בנחת ואולי אפילו לטייל בחנויות של טבריה. מי מגיע לשם ביומיום? אבל נשאבתי אל האירועים ולא זזתי מקו הסיום. רצי ה-10 ק"מ המהירים הגיעו 30 דקות לאחר הזינוק שיצא רבע שעה אחרי רצי המרתון. 30 דקות! 3 דקות לק"מ, זה לא אנושי. זו מהירות 20 בהליכון, ומימי לא ראיתי בחדר הכושר מישהו שרץ על ההליכון במהירות כזו. בהמשך התחילו להגיע רצים מכפר ורדים. סיון יחיאלי, שרץ 10 ק"מ, סיפר לי שהחום הכבד הקשה על הריצה, וגם העובדה שבחמשת הקילומטרים של ה"חזור" לא הייתה חלוקת מים לשתייה. אבל סך הכל, הוא מסכם, ההפנינג, ריבוי החברים מהכפר והאווירה עשו את הריצה לחוויה מהנה.

עדן אדלר הצעיר רץ בליווי אימו ברברה, אך הקצב שלו מהיר מאד וברברה המשיכה בכבוד את ה-10 ק"מ עם החיילים, הרחק מאחורי בנה המוכשר. האחרונה שחצתה את קו הסיום בריצת עשרה ק"מ הייתה בחורה צעירה, שרצה כל הדרך כשהיא דוחפת לפניה עגלת תאומים. מקסים.

רצי המרתון המנצחים, קנייתים כמובן, הגיעו אחרי קצת יותר משעתיים. ההמולה התקשורתית סביבם רבה. טקס חלוקת המדליות מתקיים תוך זמן קצר, בעוד החבר'ה שלנו, כמו רבים אחרים, עדיין רצים. החום הכבד גרם לרצים רבים להתמוטט בקו הסיום. אמבולנס, סירנות, חובשים, חיילים שעוזרים לפנות את הרצים המעולפים על אלונקות, אינפוזיות, רצים שנעזרים רגע לפני קו הסיום בחבריהם. לא סיטואציה אופיינית למרתון. כחמישית מרצי המרתון פרשו באמצע, וזהו מספר גבוה מאד. דרור פלטין, מרתוניסט ותיק שמרתון טבריה היה הראשון שלו לאחר תאונת הצניחה הקשה שעבר, הסביר לי כמה ימים אחרי ש"מרתון טבריה היה באופן כללי קשה. הגוף רגיל לקור, וכל האימונים היו במזג אויר אחר. מצב כזה הוא הכי גרוע שיכול להיות. צריך עוד מרתון כדי להרגיש מה זה". ההסבר שלו נועד לשרגא, כשעדיין אין לו למה להשוות.

גם לדורון פלג היה זה המרתון הראשון. דורון החל את הריצה עם פציעה ברגל, כאבים פתאומיים בקרסול. הכאב היה חזק ולכן הריצה הייתה לא טבעית. אחרי 6 ק"מ המלחמה הפסיכולוגית החלה והדחף לסיים גבר על הרציונאל להפסיק. דורון סיפר שהוא כל כך השקיע באימונים והרגיש תסכול שדווקא עכשיו, בריצה עצמה, יש לו כאבים. הוא משוכנע שאם זה היה קורה לו במרתון השני או השלישי, היה מפסיק מיד. דורון הגעי לקו הסיום.

גם אלי אסרף, מאמן קבוצת "רצי כפר ורדים", אומר שמרתון טבריה היה בין הקשים שהוא זוכר ב-10 השנים האחרונות. חום כבד כזה הוא לא זוכר, במיוחד אחרי השעה 11:30. הרצים הותיקים והחדשים פספסו את המטרה שהציבו לעצמם לא בגלל היכולת שלהם, הוא מוסיף, אלא בגלל תנאי מזג האוויר. אלי מרוצה מאד מכמות המשתתפים מכפר ורדים והאזור. "לא זוכר שהייתה כמות כזו של משתתפים, גם בקרב רצי המרתון וגם רצים לעשרה ק"מ. ספורט הריצה מתחיל לתפוס מודעות בכפר".

איפה שרגא?

שרגא הגיע אל קו הסיום באיחור של 13 דקות מהיעד שהציב לעצמו. מבחינתי היו אלו 13 דקות ארוכות מאד. החשש שמשהו קרה בדרך, הרי זו אכזבה עצומה להפסיק באמצע. שרגא רץ יחד עם "פייסר" – רץ שלובש חולצה עם הזמן אותו ירוץ, ומשמש כקובע קצב למי שרוצה להצטרף אליו. את החצי הראשון הצליח שרגא לעשות בצמוד לפייסר שלו, שרץ בקצב טוב. בחצי המרתון התחלפו הרצים ופייסר חדש הגיע להמשך הריצה. הפייסר השני רץ מהר מידי עבור שרגא, ובקילומטר ה-30 הוא נפרד מהקבוצה שרצה עם הפייסר. השרירים ברגלים נתפסו, והוא נאלץ ללכת כמה מטרים ברגל ולהמשיך לרוץ. החום העצום העיק. גם חוסר היכולת לשתות מים, כי אפשר רק ללגום כמה שלוקים, יש תשישות, עלייה בדופק, כמעט אפיסת כוחות. באימונים שלפני רצים לכל היותר 37 ק"מ. חמשת הקילומטרים האחרונים של הריצה נראים לשרגא כמו 20. כאילו שזה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר, ובגדול. מזיע, מכוסה כולו במלח, תשוש, כואב ומאושר הגיע שרגא אל קו הסיום. יש לו את הזכות המלאה לשים באוטו את המדבקה 42.2.

מאוחר יותר בערב, הוא משוכנע שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. הוכחתי לעצמי שאפשר, מספיק. דרור פלטין מחייך בהבנה: "המרתון הראשון הוא האימון למרתון השני. צריך להבין מה זה ואז לעשות שוב". לא בשבילי, משוכנע שרגא.

בראשון בערב, עם חצי חיוך, יש לשרגא הודעה: "אני יודע מה הפרויקט הבא. מאי 2011, חצי איש הברזל".

לקולאז' תמונות מהמרתון לחץ כאן. (להגדלת התמונה יש ללחוץ עליה)

מה בקולאז':

  1. דרור פלטין עם אורלי אשתו בסיום המרוץ
  2. אלי אסרף
  3. צביקה בר מאחור
  4. צביקה בר מלפנים
  5. הרב צבי ברגר בסיום המירוץ ל 10- ק”מ
  6. המתחרה עם התאומים בסיום המירוץ ל 10- ק”מ;
  7. הזינוק למרתון
  8. ד”ר זאב קלינסקי עם אשתו
  9. עופר יעקוב ועדן אדלר בסיום המירוץ ל 10- ק”מ
  10. עדן אדלר, הפעם עם אמא ברברה
  11. צביקה בר ומשה פז
  12. סיון יחיאלי וצבי ברגר
  13. אמבולנס לפינוי
 

 מדבקת הכבוד

מדבקת הכבוד

 

שרגא בשלבים שונים:

 שרגא בשלבים שונים
לפני

   
   
במהלך
   
חוצה את קו הסיום
   
   ציוד חובה: אפונה של סנפרוסט
 

האינטרנט שופע מידע בנושא המרתון. אתרים ייעודיים, פורומים עמוסי הודעות, אתרי ספורט עם תמונות. דוגמה להווי הפנימי של הרצים ובני המשפחה, במיוחד הנשים, מצאתי בהודעה בפורום תפוז, עליה חתומה "מיכלי 56". להלן חלקים נבחרים:

איך תדעי שהבעל שלך הופך להיות רץ מרתון?

• את מוצאת על מסך המחשב אתרים הקשורים בעולם הריצה, תחרויות שעומדות להתרחש ולאט לאט השבתות משתנות מול עיניך.

• חיובי האשראי משתנים. לא עוד הוצאות רגילות אלא חשבוניות מחנויות ספורט (חולצות מכנסיים, מכנסונים גופיות דריי פיט, מכנסי רכיבה, מכנסיים לחורף ומכנסיים לעונות משתנות, "אני חייב את זה").

• נעליים: סוגייה מיוחדת ורבת משקל (ושקלים). זוגות נעלי הספורט מתחילים להיערם, שעוני דופק, מד ק"מ, ג'לים, משקאות איזוטונים, חגורות, רצועות, כובעים.

• אנשים יתחילו לשאול אותך, האישה התמימה, "למה בעלך נראה כל כך רע? מה הרזון הזה שקפץ עליו? האם הוא בריא?". "כן", את עונה, "בריא בגופו".

• מידת החולצה משתנה בקצב מ-XXL ל-L והופ אנחנו ב-M (מה שמחייב כמובן החלפת מלתחה שלמה וגורם אושר רב בקרב אירגוני הצדקה).

• סנפרוסט אפונה (מהסוג הקטן) מתגלה כתרופת הפלא האולטימטיבית שנשלפת בכל הזדמנות מהמקפיא וחוזרת אחרי שעשתה את העבודה של הפגת כאבים בגוף (מומלץ לא לאכול אחרי שימוש).

• וכאן, כאן תביני שנפל דבר: את לא יכולה להילחם בזה יותר אז את מצטרפת.

• מפלס הפסטה עולה ויורד בקצב אימתני.

ותאמיני לי אחותי, כל הסבל הזה שווה כשאת רואה אותו מניף את הידיים על קו הסיום, עוצר את שעון הדופק, מכוסה מלח ומותש, אבל מאושר וגאה. האתגר הבא כבר מתבשל על אש קטנה. "מה את מציעה?", הוא שוב שואל במבט תמים אבל את כבר לא חוששת. מה יכול להיות קשה ומורכב יותר ממרתון? (מישהו הזכיר איירונמן?).