א-לה כפר גליון 192. פסח | טור אישי -אייל כץ

טור אישי -אייל כץ

יצאתי פנסיונר

פתאום התאהבתי ב"בילויים של זקנים", וזה רק עניין של שבועות עד שאמצא עצמי צוהל בצחוק נטול שיניים במשחק בינגו סוער

תפריט הקולטורה שלי בחודשים האחרונים כלל גם כמה הרצאות. מאלו המכונות לעיתים "הרצאות פופולריות". הלוקיישנים היו המוזיאון הפתוח בתפן, גלריה טל בכפר ורדים, אולם האירועים בכפר ורדים, מוזיאון תל אביב לאמנות וגלריית הקצה בנהריה. המרצים היו פרופ' אסא כשר, דב אלבוים, ד"ר דורון לוריא, ד"ר גדעון עפרת, יאן ראוכוורגר ואחרים. כדי שלא אחשד באינטלקטואליות יתר, אציין ש-א' מדובר בדי הרבה חודשים, ו-ב' באותם חודשים ראיתי גם הרבה ליגת אלופות, מכבי בכדורסל, מופע סטנד-אפ, כמה מופעי מוסיקה, כמה פרקים של ארץ נהדרת ואת האודישנים של כוכב נולד. כדי לשמור על כבודי אציין שלא ראיתי אף פרק של האח הגדול, היפה והחנון והישרדות.

המכנה המשותף לכל ההרצאות בהן נכחתי הוא הקהל. בכולם היה מפוצץ, ובכולם חתך הגילאים האופייני היה גילאי פנסיה ומעלה. למרות גילי המרשים-אך-עדיין-לא-מופלג, הרגשתי בפורומים הללו כינוקא שבא לשחק במגרש של הגדולים. רוב הנוכחים היו כסופי שיער, ולמרות שהם נראים נהדר, ניכר שרוב המשתתפים מצויים במחצית השנייה של חייהם גם אם תתקיים בהם הברכה "עד 120". וכשאני אומר "רוב" אני מתכוון ל-70 אחוז לפחות.

עד עכשיו אני לא יודע כיצד אני צריך להרגיש כשאני חלק מקהל כזה: צעיר שכל עתידו לפניו (הי, בקהל כזה יש לי סיכוי טוב להגיע לעשירייה הראשונה אפילו בתחרות ריצה!), או אחד שהקשיש טרם זמנו, וכבר בהיותו עול ימים הוא מוצא עניין ב"בילויים של זקנים", וזה רק עניין של שבועות עד שאמצא עצמי צוהל בצחוק נטול שיניים במשחק בינגו סוער.

מדוע מדירים צעירים רגליהם מהרצאות? אולי זה קשור בתרבות הצריכה, כלומר בצריכת התרבות האופיינית לכל אזור? ובכן, במקרה הזה העניין הוא לא גיאוגרפיה. דווקא במוזיאון תל אביב אחוז הפנסיונרים פלוס התקרב ל-90, כשבאירוע של "קתדרה בכפר" ושל "מרכז הקצה" בנהריה הייתה נוכחות משמעותית גם לצוציקים בשנות ה-50 פלוס. צעירים יותר פשוט לא מגיעים לאירועים כאלה.

האם הרצאות קלילות על אמנות פלסטית, מוסר, או איזה דמות מקראית, למשל, הן בילוי שמיועד באופיו רק לבני גיל מתקדם? האם מסלול חייו של אדם מקביל למסלול בילויים שהולך, נניח ככה: ג'ימבורי, גן שעשועים, מסיבות כיתה, מסיבות, מועדונים, פגישות סלון, ערבי זמר, הרצאות, בינגו, מחלקה גריאטרית?

על סמך הממצאים מהשטח, מתברר שבמידה גדולה כן. למה בעצם? מדוע אנשים בני 30, 40 ו-50 מתנזרים מ"הרצאות"? הנה הסבר רווח: אנשים צעירים טרודים יותר. יש להם ילדים קטנים על הראש, ענייני פרנסה, מגורים, לימודים, קריירה, זוגיות, ואם אנחנו כבר יוצאים, תן להתפרק. למי יש כוח לאמץ את הראש אחרי יום עמוס בעבודה, אז עזוב-אותי-באמא-שך מהרצאה על "מוסר, אתיקה ודת בעשרת הדיברות". כמובן שיש משהו בתשובה הזו. באמת, לאף אחד לא מתחשק להעמיק. רעיון שכדי להביע אותו יש צורך ביותר משני משפטים נתפס ככבד ואינטלקטואלי מידי. הגזמתי? נכון. הרף הוא שתי מילים.

אני לגמרי מבין את מי שטוען ש"כבד עליו" הרצאה. גם אני צריך לעשות מאמץ כדי להתנתק מטרדות היום יום ולהתעניין פתאום באישיותו הבעייתית של יעקב אבינו. ואם להיות כן עד הסוף, לעתים גם נדרשות אי אלו מניפולציות נשיות כדי להוציא אותי מהבית להרצאה של אסא כשר. רק שבסוף אני תמיד נהנה ואפילו מודה בכך. אז מאיפה תחושת הכובד הזו?

אני מעז להציע סיבה נוספת לתחושת הרתיעה שיש לבני גילי מסוג זה של בילוי: אנחנו, ילידי שנות ה-60 ואילך, גדלנו מגיל צעיר מאוד על טלוויזיה. ילידי שנות ה-50 ומטה, בטח אלו שגדלו בישראל, עברו את בית הספר היסודי בלי המכשיר הזה, או לפחות מבלי שיהיה חלק דומיננטי מחייהם (הטלוויזיה הישראלית החלה לשדר ב-1968). אנחנו, שרגילים לקצב של הטלוויזיה, לחומרים מעובדים וערוכים, לכוכבים, למניפולציות של במאים, תאורה וזוויות צילום, ובעיקר לשטחיות שכה מאפיינת את המדיה הזו, מתקשים לצרוך משהו עמוק יותר כחלק מתרבות הפנאי שלנו, גם כשהנושא מוגש בצורה קלילה ומלאת הומור. ללמוד על זה באוניברסיטה זה בסדר, אבל בילוי? מרצוננו החופשי? פחחחח.

האיפיון הגילאי הזה של צורת הבילוי "הרצאות" היא אולי עוד נדבך במה שהטלוויזיה עשתה לחברה האנושית. זה לא רק הטלוויזיה, כמובן, אלא הקידמה בכלל. בצד אינספור אפשרויות ועולמות שנפתחים (כן, גם אינטלקטואליים) בפנינו, יש גם נזקים ויש דברים שמאבדים בדרך. היום, כשאנחנו בעידן האינטרנט-סמרטפונים-טלוויזיה (ואני צרכן כבד של כולם), נשמעות גם לא מעט אזהרות. למשל, שהנוהג לנהל תקשורת באמצעים אלקטרוניים יעקר אנשים מכישורים חברתיים ומיכולת לנהל קשר שלא דרך הסייבר; או שהבילוי הממושך בסביבת עכבר-מקלדת-מסך משבש את ההתמצאות המרחבית ועוד כהנה וכהנה.

אישית, זה נראה לי אסון אם אכן זה יקרה. מצד שני, אולי זו סתם רגשנות, ובעולם המחר אין מקום להרצאות ("הכל באינטרנט"), קשר בלתי אמצעי זה סתם בזבוז זמן ("יש לי 600 חברים בפייס"), והתמצאות במרחב היא כישרון בלתי נחוץ ("כמו שכבר לא צריך לדעת להדליק אש משתי אבנים"). לא יודע מה אתם חושבים, אבל דבר אחד צריך לעשות: לקחת ברצינות הראויה לפחות חלק מהתחזיות. ואולי גם לנסות הרצאה או שתיים. זה באמת נחמד.

בתמונה: הצייר יאן ראוכברגר בהרצאה בגלריה טל