א-לה כפר גיליון 194 יוני 2011 | טוביה ארז

טוביה ארז

גינת הירק

מהן הצרות בפוקישומה לעומת ההתמודדות שיש לי עם חצילים

בַּעֲרוּגַת הַגִּנָּה מִסָּבִיב לֶחָבִית
עָמְדוּ לְרַקֵּד כְּרוּב עִם כְּרוּבִית.
(חיים נחמן ביאליק)

 

המחזה שנגלה לעיני כאשר נכנסתי הביתה היה כמעט סוריאליסטי. על הרצפה היו מפוזרים ספרים ועל השטיח רבצו שוקי (הכלב) ובמבה (החתול), מעיינים בספרים הפתוחים לפניהם.

החלקתי לנעלי בית, מזגתי כוס יין אדום, התיישבתי בכורסה רגל על רגל, לגמתי מהמשקה והבטתי על הזוג המוזר מנסה להבין מה קורה כאן.

תוך כדי התבוננות, הרמתי כמה מהספרים ועיינתי בשמותיהם. פואטיקה של אריסטו, וידויים של רוסו... הרמתי גבה בתמיהה. הקשר של שוקי עם קריאה הצטמצם למנהג נאה של נביחות מידי בוקר לעבר מחלק העיתונים, ואילו במבה בשיאו נהג לעיין בחוברות קומיקס, בעיקר טום וג'רי.

מה בדיוק אתם עושים, שאלתי.

אתה הרי יודע, אמר במבה, שאנחנו מאד סקרנים לגבי כל מה שקורה סביבנו ובייחוד במה שקורה איתך. החלטנו לנסות לא רק להתבונן אלא גם להבין.

ואיך בדיוק הדבר קשור לזה שאתה שרועים על הרצפה מוקפים בספרים?

אלו לא סתם ספרים, אמר במבה. אלו ספרים על פילוסופים ופילוסופיה. אנחנו מתבוננים בכל הדברים שקורים סביבנו, צונאמי ביפן, טורנדו באמריקה, חיסול בן לאדן בפקיסטן, סילוק מובארק במצרים, מרי אזרחי בסוריה, כל העולם כמרקחה וזה רק על קצה המזלג. ובתוך כל המהומה הזאת אתה מגיע הביתה אחרי יום עבודה, מחליף למכנסי עבודה וניגש לעבוד בגינה כאילו כל המהומה שמסביב אינה נוגעת לך כלל.

חייכתי לעצמי. את התשובה הם רוצים למצוא בספרי פילוסופיה, בעוד הפילוסוף וויליאם ג'ימס אמר: "פילוסוף הוא עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם". התלבטתי אם להסביר זאת לבמבה, החתול הגדול השחור. אולי המשל הזה לא ייראה לו כל כך, לכן החלטתי לנסות גישה אחרת. הכל התחיל כאשר עברנו לגור פה בכפר, אמרתי והתחלתי בסיפורי. באמצע המגרש נבנה הבית ומסביבו שטח מעורב של סלעים ואדמה. סברתי שזאת הזדמנות לנסות משהו אחר, כמו עצי פרי וגינת ירק ואני בדרך להקים משק בית אוטרקי שייתן לי תעסוקה לימי הפנסיה ההולכים ומתקרבים. עד שעברתי לגור בכפר ורדים הייתי בטוח שחצילים גדלים בשוק הכרמל, ואם כך, מה כבר יכול להיות מסובך בגידול ירקות?

דבר ראשון צריך לפזר אדמה. פניתי לקבלן והוא התלהב. יש לי אדמה נהדרת מבור עמוק ליד הכפר שלי, נקייה, ללא שורשים, ללא עלים, ללא תולעים וכל הלכלוך הזה. ממש בזול.

מצוין, אמרתי. תביא ותפזר. מיד לאחר הפיזור הסתובבתי בגינה גאה, מרים בידי ומפורר את רגבי האדמה הנקייה. מה עשית, שאלה דורית הגננית שבאה לבחון את התוצאה. הרי ידוע כי אדמה טובה לגינה צריכה להיות מלאה ברקבוביות, שלשולים ושאר מרעין בישין.

זאת הייתה ההשפלה הראשונה.

מהבית מיהרתי למשתלה הקרובה. יש לכם שתילים של ירקות שאלתי. בוודאי, נעניתי. אז תנו לי בבקשה כמה שתילים של עגבניות, כמה של חצילים וגם של פלפלים.

המוכר היה מנומס מכדי לצחוק. אין בעיה, אמר, אבל עכשיו סתיו ואת השתילים שבקשת שותלים באביב. תבוא בבקשה בעוד חצי שנה.

זאת הייתה ההשפלה השנייה.

לפתע נוכחתי שהנושא קצת יותר מורכב ממה שחשבתי ושאני צריך ללמוד איך ומתי מגדלים ירקות בגינה. הפתרון: ספרים ואינטרנט. הכל נמצא שם.

רכשתי את הספר "הכל על גינת הירק" (שכתב אבא של דורית) והחלתי לקרוא. את כל החורף העברתי בקריאה. האביב הגיע ואני סיימתי את העמוד השלישי. הרגשתי שאני יודע כמעט הכל על גידול ירקות.

ידעתי שמקום המיועד לגינת ירק צריך להיות חשוף לשמש. חפרתי גומות קטנות בין עשבי הבר שכיסו את הגינה. בכל גומה טמנתי שתיל, חציל עגבנייה או פלפל, וכיסיתי בעפר . עכשיו נשאר להשקות. רוקנתי מעל כל שתיל דלי מלא מים. שיטבע, רק שחלילה לא יהיה צמא. וכך נכנסתי לשגרה חדשה. בכל יום חזרתי מהעבודה, החלפתי למכנסי עבודה ומיהרתי לגינה. קודם כל להשקות ואחר כך להתבונן. צמחי הבר מסביב לשתילים צמחו ועלו כמו משוגעים, ורק שתילי הירקות התפתחו לאט.

ואז יום אחד ראיתי אותו, חצילון קטנטן בצבע שחור סגול מציץ בביישנות מתוך הכותרת. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. בכל יום אחרי העבודה מיהרתי לילדון מצויד במטר, למדוד מה אורכו ובכמה גדל היום.

מה פתאום שחור סגול, התערב שוקי בסיפור. אני זוכר מצוין, כאשר החציל גדל הוא היה בכלל צהוב.

נכון, הודיתי בלי בושה. החצילון לא היה לבדו בעניין זה. כל החצילים בגינה גדלו, הצהיבו וכמשו.

למה, שאל שוקי.

גם אני לא הבנתי אז, ומיהרתי להתקשר לחברים יודעי דבר. יותר מידי השקיה, אמר האחד. פחות מידי השקיה, אמר השני. שתלת מוקדם מידי, מאוחר מידי, לא הוספת מספיק קומפוסט, האדמה לא מתאימה, לא ריססת נגד כנימות. כולם מומחים, אבל בעצם כולם קונים בכל שבת את הירקות בשוק תרשיחא.

הבנתי שאני צריך למצוא לבד את התשובות.

וכך עוברת לה שנה ועוד עונה, בכל פעם אני מזיז ומשנה את המינון. לפעמים את תקופת השתילה, פעם חודש אחורה ופעם חודש קדימה, פעם אני משקה במשורה ופעם אני מציף את הגינה, פעם אני תולש את עשבי הבר ופעם אני משאיר אותם, פעם אני מטמין את הקומפוסט באדמה ופעם אני מפזר מלמעלה. והירקות בשלהם. העגבניות פוקעות מתוך הפרחים הצהובים, גדלות, מתרככות, ונושרות מהגבעול לפני שאני מספיק לעשות מהן סלט. החצילים גדלים, מצהיבים, ומתייבשים תלויים מהגבעול. וכך אני מתקדם ומשתפר מדחי לדחי. רק הפול לא מאכזב. מזנק תמיד כלפי מעלה ומצמיח תרמילים ירוקים.

אז מה בדיוק אתה מנסה להגיד לנו, שאל שוקי.

מה לי ולבעיות העולם הגדולות, אמרתי. אני טרוד בבעיות מקומיות קטנות שלא מותירות לי זמן להתעניין בשום דבר אחר. ומה טוב יותר מבעיות בגינת הירק? תמיד מישהו אחר אשם: הגשם שלא יורד מספיק ובזמן, מחיר המים, איכות הקומפוסט, הכנימות, הנמלים, השתילים.

אתה עובר משבר אחד בגינה, נושא עיניים לשמים וממשיך למשבר הבא. איזה כיף.

ראה, אמר במבה, מרים את אחד מספרי הפילוסופיה שהיו מונחים לידו, מדפדף במהירות עד לסופו ומצביע. הנה כאן, בספר "קנדיד" של הפילוסוף הצרפתי וולטר, אומר הגיבור בסופו של מסע ייסורים בדיוק את מה שאתה מכוון אליו:

"Excellently observed", answered Candide; "but let us cultivate our garden".

ובתרגום חופשי: " אבחנה מצוינת", ענה קנדיד, "אבל בוא ונטפח את הגינה".

במבה הניח את הספר ומיהר החוצה לגינה. מהחלון ראיתי אותו מתגנב בין גבעולי הפול הגבוהים, מחפש חרק לנגיסה.

 

הכותב הוא חבר בתנועת כפר ורדים ירוק

לתגובות: tuviae@netvision.net.il

 

 

בתמונות: 

צמח החציל בגינת הכותב.

אחר כך הם נהיים צהובים ונופלים

והנה אחד מאלו שגדלים בשוק הכרמל
צילום: פרנק הורסט