א-לה כפר גליון 193 מאי 2011 | "אז אנשים כבר לא בכו"

"אז אנשים כבר לא בכו"

 

צביקה נבו נסע לאוקראינה לצלם סרט תיעודי יחד עם ניצולת השואה חנה מלר-פאוסט מחיפה. במהלך המסע, ליד קבר האחים הסמוך ל"אורוות המוות", ראה אותה בוכה על קבר אימה, באיחור של כמעט 70 שנה

צביקה נבו*

שוב אורזים את המזוודות, נפרדים מהמשפחה, מהחברים ומהבית. שוב נוסעים למסע ארוך בנבכי ההיסטוריה היהודית הפתלתלה, אי שם בערבות הדהויות של מזרח אירופה.

זהו המסע השמיני שלנו במהלך חמש השנים האחרונות. המסעות מתקיימים במסגרת הפקת סרטי עדות תיעודיים ברחבי אירופה. בכל מסע אנחנו נוסעים עם ניצול שואה לצורך תיעוד סיפורו האישי וסיפור הקהילה שנכחדה. בחודש אפריל האחרון היה זה מסע עם חנה מלר-פאוסט, ילידת מחוז בוקובינה המצוי בגבול אוקראינה-רומניה. חנה מתגוררת בחיפה עם משפחתה, לא הרחק מאחותה התאומה, שניצלה אף היא מהתופת, אך סירבה לחזור יחד איתנו אל אזורי המוות מהם נמלטה לפני כ-70 שנה.

במרחק יומיים מהבית האהוב אני מתחיל להתחבר למקום ולמקומיים. כפרים פשוטים, תשתיות מועטות, עגלות עם סוסים, דרכים משובשות. פניהם האטומות של הזקנים מעלות אדמומיות מרוב הקור העז השורר בחוץ, לעומת החיוך של הנשים המבוגרות, שחושף שיני כסף וזהב המסודרות למשעי בפיהן. בחצרות האחוריות מפזזות תרנגולות, אווזים וחזירים ובחלקות האדמה מגדלים תפוחי אדמה לרוב. ריח בעירה של עצים עולה מתוך הבתים הקטנים והמחוממים, מזכיר את ריח הרחוב הגלילי בעונה הגשומה.

אנחנו מגיעים אל הכפר שומילובה, לא הרחק מהעיר אומן. כאן, במרחבי השדות, מצויים מבנים ארוכים וישנים של אורוות ורפתות, ואיכרים נעים על עגלות הנמשכות על ידי סוסים. עבורנו זהו מחזה פסטורלי ויפה, כאילו נלקח מסרט ישן וטוב. אך עבור חנה זהו גיהנום עלי אדמות בהתגלמותו. עבורה אין כאן כל יופי וכל האזור הכפרי והמוריק הזה אינו אלא שדה מוות ענק של אלפי יהודים שעברו כאן מהעולם. מבנים אלה ידועים בכינויים אורוות המוות, משום שכאן נספו אלפי יהודים מקור, מרעב וממגיפות.

את עבודת הרצח לכל שאר היהודים לא עשו גרמנים, אלא חיילים רומניים בכבודם ובעצמם, שמעת לעת עזרו ליהודים לא מעטים לסיים את חייהם ללא המתנה. כאן נרצחה גם אמה של חנה, כאשר ניסתה להגיע לכפר הסמוך בתקווה למצוא כמה חתיכות לחם. גופתה נזרקה אל תוך בור הגופות הגדול והפתוח בסמוך לאורווה.

בתקופה ההיא, לפי עדותה של חנה, אנשים כבר לא בכו, כי המוות התקרב לכולם וארב להם בכל פינה, עד כדי שיבוש דעתם. הפעם, כאשר חנה מגיעה לקבר האחים ליד אורוות המוות, שם גם מצויות עצמותיה של אמה, היא פורצת בבכי קורע לב, כאילו חזרה הרגע לאותה תקופה, כאשר הייתה נערה יתומה בת 17. תוך כדי הבכי של חנה ודברי ההספד אל אמה בשפה הגרמנית, ניתך גשם עז היוצר סערה רגשית ההולכת ומשתלטת על כולנו. כעבור מספר דקות הגשם נפסק ועימו בכייה של חנה. היא נפרדת ממתחם הקברים ומביטה לעברו במשך דקות ארוכות, כאילו יהיה זה ביקורה האחרון כאן.

לאחר שהות של חודשים ארוכים במתחמי האורוות, החליטה חנה להינצל מהגיהנום ולברוח אל אחד הכפרים, שנודעו בעזרתם ליהודים. בעקבות פציעה ברגליה היא לא הצליחה ללכת, ולכן זחלה במשך יום שלם אל כפר הנמצא מרחק של כארבעה קילומטר מהאורוות. הבריחה הזו הצילה את חייה והמזון שקיבלה בכפרי הסביבה הכשיר את מבצע ההצלה של אחותה התאומה, שנותרה אף היא חבולה וחולה במתחם אורוות המוות.

הימים עברו והמסע שלנו נמשך. עוד סיפורים של חיים סביב המוות וסיפורי מוות של החיים. עוד התרחשויות מסמרות שיער על מקריות או גורל, ועל עזרתם המסורה של מקומיים המצילים את יהודי הסביבה. הקור עדיין עז, ושלג קל ונוצתי מתחיל לרדת. מראה זה גורם שמחה לכל אנשי ההפקה. עבור חנה זהו זיכרון לסבל ולקור כואב. היא, שעברה כבר מזמן את גיל 80, מתקשה למצוא מקומיים בני אותו גיל. אכן דור הולך ונעלם. שרידים אחרונים של היסטוריה ההולכת ודועכת. אירועי היום הארוך מעוררים בנו צורך עז להגיע אל בית המלון לארוחת ערב חמה ולשיחה עם בני הבית הרחוק. אך בית המלון מיושן, המים החמים מתקשים לטפס לטמפרטורה הרצויה וקו האינטרנט רחוק מלהגיע. הגעגועים אל הבית בגליל מתחילים להכות בשיא הכוח.

חלפו להם עשרת הימים הארוכים בהם נאספו שעות רבות של חומרי גלם מצולמים. בשעת לילה מאוחרת נוחתים בשדה התעופה הישראלי. נהג המונית מנהריה ממתין לנו ברחבת קבלת הפנים ומנופף לנו לשלום. למרות העייפות והתשישות אני נותר ער במהלך כל הנסיעה, גומע בצמא כל מראה של שלט בעברית, מאזין בשקיקה למהדורות החדשות המבשרות על בעיות סבוכות הנראות לפתע כל כך קטנוניות. שעתיים של נסיעה חלקה ורגועה בכבישים חלקים ללא בורות, עם רוח נעימה וחמימה. הבית קרוב, ואור קלוש בוקע מהרי המזרח. המונית נעצרת לאיטה מול הבית האהוב. אני יוצא מהמונית חבוט ועמוס בחוויות ממרחקים, מריץ את המזוודה העמוסה בבגדים למודי נסיעות והיסטוריה, נכנס אל פתח הבית וממהר לחדר השינה, שם ישנים יחד האישה והילדים. אני מנשק להם באהבה. הם מתעוררים בחיוך ומתקשים עדיין לפקוח עיניים, מביטים בי כלא מאמינים, מחבקים ומנשקים.

אכן, בית זה הכל.

***

* צביקה נבו, במאי ועורך הפרוייקט התיעודי 'עדים וחינוך'. הפקה משותפת של בית הספר להוראת השואה ביד ושם והמרכז למולטימדיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

בתמונות:

חנה מלר-פאוסט באוקראינה, אפריל 2011. אחותה התאומה סירבה לחזור אל אזורי המוות. צילום: צביקה נבו

רפתניות מקומיות באורוות המוות. צילום: צביקה נבו

צוות ההפקה בגטו ברשד. משמאל: צביקה נבו צילום: גל יניב