א-לה כפר גליון 193 מאי 2011 | סיון יחיאלי - ישר מהראש

סיון יחיאלי - ישר מהראש

הימים הנוראים

על התקופה שבין יום השואה ליום העצמאות, ועל התקופה שבין הסיינט לואיס ב-1939 לישראל 2011

עבורי הימים בין יום השואה ליום העצמאות הם הימים הנוראים. השבוע הזה, הרצף הבלתי אפשרי של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, הוא שבוע מרוכז, עצוב, כואב ושמח של תולדות ישראל בעת החדשה.

ב-13 במאי 1939, בעקבות "ליל הבדולח", יצאה האונייה הגרמנית "סיינט לואיס" מהמבורג שבגרמניה כשעל סיפונה 936 פליטים. האונייה הפליגה אל חופי קובה, שם הייתה אמורה להוריד את הפליטים. עם הגיעם התברר כי רישיונות הכניסה שנשאו עליהם הנוסעים אינם תקפים. מגעים נוהלו בעניין עם ראש ממשלת קובה ולאחר מכן עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, בבקשה לאשר לאונייה לחנות בארצות הברית. לבסוף נאלצה האונייה לשוב לאירופה ולהוריד את רוב נוסעיה בבלגיה. רובם הגדול נספה בשואה.

יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, עמד מאחורי מסע זה. היטלר השתמש במסע כדי להוכיח את טענתו, שבעולם כולו היהודים אינם רצויים.

מסעה של הסיינט לואיס חשף את ההתייחסות האטומה והאדישה של העולם החופשי לגורל היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים. וכך, ב-1939, עוד בטרם החלה השואה, ניבאה הסיינט לואיס את גורל יהודי אירופה.

עבורי השואה אינה רק זכר הנרצחים. לדעתי לקחיה הלאומיים, האישיים והמוסריים צריכים ללוות כל אחד ואחת מאיתנו. ראש וראשון ללקחי עם ישראל הוא שללא בית לאומי לעם היהודי אין לנו תקומה. אין תקומה ואין מפלט.

אני מזכיר כי כבר אז הייתה תחילתה של אלטרנטיבה. הייתה ציונות. היה ישוב יהודי בארץ ישראל. היו כבר מוסדות שלטון. היה בן גוריון והיה זאב ז'בוטינסקי. ובעוד בן גוריון עמד בראש היישוב העברי, היה זה ז'בוטינסקי אשר ראה לפני כולם את הסערה המרחפת מעל לראשי יהדות אירופה. מ-1933 הוא נע ונד באירופה כנביא זעם וקולו לא נשמע. ז'בוטינסקי גם השכיל להבין כי מדינה יהודית יכולה להתקיים ולהתפתח רק מאחורי כוח מגן, "קיר ברזל", שאותו לא יהא בכוחו של האויב להבקיע. וקיר הברזל שלנו הוא צה"ל.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה אינו עוסק רק בזיכרון העבר. זהו זיכרון של הווה מתמשך. אנחנו עדיין נלחמים פה על חירותנו. קיר הברזל שלנו ממשיך ומדמם כל העת. ולמרות שחשבון הדמים ההיסטורי הנורא מצביע בבירור כי ישראל עדיפה על אירופה וכי מחיר העצמאות נמוך לעין שיעור ממחיר הגלות; למרות זאת, ולמרות הקרבה בין התאריכים, ביום הזיכרון איני יודע חשבון ואין לי קיר ברזל. מקרוב קיר הברזל הוא אבות ואחים ובנים וחברים שלנו, אנשים בשר ודם, ואנחנו כואבים את מותם וחסרים אותם. יום הזיכרון אינו רק החללים ובני משפחותיהם. חברינו הפצועים, הנכים ופגועי הנפש, הם ובני משפחותיהם ממשיכים לשלם יום ביומו את מחיר העצמאות. זהו לא זיכרון של עבר, זהו הווה מתמשך וכואב. הווה המתרחש פה בישראל, בתוך המדינה שלנו, של העם היהודי. וזה כבר הרבה יותר מאשר חלמו הפליטים על ה"סיינט לואיס".

במדינה שלנו יותר פרסומים מדעיים מאשר בכל העולם הערבי. במדינה שלנו יש בתי חולים מעולים. במדינה שלנו יש קידמה ויש גם מסורת, יש צבא חזק ויש גם חברה אזרחית ודמוקרטית. לישראל תוצר שנתי לנפש של 30 אלף דולר. כלכלת ישראל יציבה וחזקה ועומדת בסערה הכלכלית בהצלחה מפתיעה. יחסית לרוב מדינות העולם, ישראל היא מדינה עשירה. אני מתייחס אל העושר הלאומי כי יותר עושר לאומי זה יותר ביטחון לאומי. ויותר עושר לאומי זה יותר תרופות בסל הבריאות. זה יותר משאבים לחינוך. זה יותר משאבים לתרבות. זה יותר משאבים לרווחה. זה יותר השקעה בהון אנושי. היותר הוא טוב כי אני מאמין שאם לא נוותר לעצמנו, אז לא תהיה רק יותר כמות, אלא גם יותר איכות.

רוב השנה ממדינת ישראל אני מצפה ליותר, להרבה יותר. אבל דווקא בשבוע הזה, חברים, אני חייב להודות שהיא לא סיפור גרוע כל כך, המדינה הזאת שלנו.

חג עצמאות שמח!

* הטור פורסם לראשונה באפריל 2010

בתמונות:

אניית הפליטים סיינט לואיס. ניבאה את גורל יהודי אירופה

זאב ז'בוטינסקי. ראה ראשון את הסערה