א-לה כפר גיליון 194 יוני 2011 | סרט למבוגרים

סרט למבוגרים

 

מהו הגיל הנכון לטרק בנפאל? נכון, מתישהו אחרי הצבא. אבל אטי קושניר, מארגנת טיולי מבוגרים, מבהירה שגם 50 פלוס זה הגיל. להלן הוכחה בשישה שלבים

אטי קושניר

  

1. מאיפה בא הרעיון

לנסוע לטרק בנפאל זה לא ברור מאליו. בטח לא בגיל מבוגר. לפעמים שואלים אותי מאיפה צנח עלינו פתאום הרעיון הזה. והיום, שבע שנים אחרי, כבר אי אפשר אפילו להיזכר. זה התחיל מרצון של שלוש חברות לעשות לכבוד גיל חמישים משהו שלא עשינו קודם. משהו שיהיה כיף וגם נהיה גאות בו. משהו שאינו יומיומי ויהיה ייחודי. וכאילו מהאוויר, יום אחד צץ הרעיון של טרק בנפאל.

לקח לנו קצת זמן לשכנע את חברתנו השלישית שלא התלהבה בהתחלה. התחלנו לחפש תמונות של נפאל ולשלוח לה יום יום במייל עם הערות כמו "מה, באמת את לא רוצה לראות את זה???". או "על זה את מוותרת?". והיא אכן נשברה והסכימה.

ברגע שהעניין הוכרע והוחלט שנוסעים, עמדנו בפני הדילמה: איך מתחילים? חיפשנו מטיילים מבוגרים שהיו שם ויסכימו לפגוש אותנו. פגשנו כל מי שהסכים לדבר איתנו כדי לאסוף כמה שיותר מידע. באותה תקופה טיול בנפאל למבוגרים לא היה שכיח ולקח לנו זמן ללקט את כל האינפורמציה הנדרשת. רשמנו כל מילה שנאמרה בפגישות אלו. חיפשנו מסלול מתאים, אולם כל השמות נשמעו זרים ורחוקים והתערבבו לנו במוח. החלטנו שחייבים להתכונן גם פיזית, גייסנו את בני הזוג (שהתמרמרו שמשתפים אותם רק בהכנות) ויצאנו לטיולי הכנה בעליות ובירידות של הכרמל והגליל.

את ההכנות, ובעיקר טיולי ההכנה, שימרנו גם בשנים שלאחר מכן לקבוצות שיצאו איתנו לנפאל. יש בזה חלק פיזי כמובן של אימון בעליות, אולם גם ביטחון פסיכולוגי ביכולת שלך לעמוד במאמץ הנדרש.

וכך, בגיל 50, דרכו רגלינו בפעם הראשונה בקטמנדו, בירת נפאל.

באחד השבילים, על אחד ההרים, פגשנו מטייל בן כ-80, שמח וטוב לב. הוא הלך לו לאיטו עם שני פורטרים (סוחבי הציוד), אחד אפילו נשא עבורו את התרמיל היומי הקטן כדי שיוכל לטייל ללא כל ציוד על גבו. נפעמנו, דיברנו איתו והוא תוך כדי צחוק אמר לנו שאתה חי כל עוד אתה מרשה לעצמך לחיות. שם, על גג העולם, למדנו שלגיל כרונולוגי אין משמעות. הכל אפשרי, תלוי איך.

מאז נסענו לנפאל עוד מספר פעמים עם קבוצות של מטיילים מבוגרים. באחד הטרקים שעשינו הפסגה הגבוהה ביותר אליה הגיעה הקבוצה הייתה ה"פון היל", נקודת תצפית ידועה אליה עולים (כשעה של הליכה) עוד לפני עלות השחר, בשיירה של פנסי ראש דולקים הנראים כמו נחש מאיר בחשיכה. זרם האנשים הממהרים לעלות דחף אותנו ללכת קצת מהר יותר מהרגיל ולפתע אני רואה את אחת מבנות הקבוצה בבכי אמיתי, מכל הלב. "אני לא יכולה לנשום, אני לא מסוגלת לעלות למעלה, זה לא בשבילי". הלחץ היה ברור לעין. יצאנו מהשיירה. חיבוק מרגיע וכמה מילים שלוות עשו את העבודה. הנשימה נעשתה סדורה, רגועה יותר. החלטנו שנעלה לאט לאט, נעשה הפסקות, לא ניסחף על ידי השיירה. סיפור זה ממחיש עד כמה קצב ההליכה חשוב למטיילים מבוגרים ויש להקפיד עליו לכל אורך הטרק.

בסיכומו של עניין הגענו לפסגה, ובזמן לתחילת המופע כמה דקות בודדות לפני שקרן אור דקיקה התחילה לצבוע בצבע זהוב את פסגות ההרים.

   

2. להתראות קושי, שלום נוף

ההגעה לפסגה הייתה ציון דרך משמעותי בעיניה של משתתפת זו. כשנה וחצי אחרי הטרק בנפאל כתבה לנו: "הרגשתי התעלות ענקית. הרגשתי שעשיתי משהו קשה ואחרי שעשיתי אותו – בעצמי הייתי בעננים. הטיול נתן לי הרבה ביטחון עצמי, היטבתי עם עצמי, שיניתי דבר, נשמתי עמוק והכרתי את עצמי לטוב ולרע".

כגודל החשש לפני, כך גם גודל הסיפוק אחרי הטרק. כל המטיילים בקבוצות שלנו הביעו חשש מהקושי הפיזי המצפה להם בטרק. כשאתה מגיע לגיל מבוגר יותר אתה מתחיל להסס אם תעמוד באתגר. אני זוכרת אותנו בטיול הראשון שלנו, עולות לפסגה הגבוהה ביותר אליה תכננו לעלות (כ-3,900 מ') והרגליים פשוט "לא מושכות". אנחנו רואות מרחוק את שער הכניסה לכפר ונדמה שכבר מגיעים, אבל הרגליים נגררות ועולים כל כך לאט...
ככל שעוברים הימים בטרק, הביטחון של ההולכים עולה. העליות נראות הרבה פחות מאיימות, נהנים מהנוף ומקדישים פחות תשומת לב לקושי. עד לסיום הטרק, שבו לפתע פורצת לך לתודעה ההכרה ש"עשית את זה!".

  

3. שלוש האימהות

בכל מקום כשרואים אותנו בשבילי ההרים במהלך הטרק בנפאל – המראה מעורר השתאות. בטרק הראשון הפורטרים, שלא הצליחו להבין את השמות העבריים שלנו, קראו לנו Mom (אמא), וככה יצא שמנו למרחוק באותו טרק. כל אחד שפגשנו במשך ההליכה אמר "אה, אתן שלוש האימהות המטיילות". בינתיים זה נעשה קצת יותר מקובל, אולם גם היום זה לא ברור מאליו לראות קבוצה של אימהות וסבתות צועדות בגשם שוטף בשבילי ההר ושרות שירי ארץ ישראל.

  

4. הכרות

תוך כדי הטרק נוצר מפגש בלתי אמצעי עם תושבי המקום. גם עם תושבי הכפרים בהם עוברים ועוד יותר עם הצוות המלווה את הטיול, המדריך והפורטרים. אתה לומד על תנאי חייהם הקשים, מתלהב משמחת החיים שלהם ומתפעם מהצבעוניות המיוחדת של המזרח. לראות את הכפריים בבגדי חג, להריח את ריחות הבישול העזים שלהם – כל אלו מספקים חווית חושים מיוחדת במינה.

  

5. גוזלי פרנסה

הפורטרים אוהבים את עונת התיירות אשר מאפשרת להם להרוויח כסף רב (יחסית, במונחים שלהם) תוך טיול בהרים כמו שהם אוהבים. הם מקפצים על הסלעים בכפכפים כאילו אינם סוחבים תרמיל ענק עם 20 קילו ויותר. לא אחת הביעו באוזנינו כעס על האירופאים (וצעירים ישראלים) אשר סוחבים את הציוד בעצמם ולטענתם גוזלים את פרנסתם.

אנו, המטיילים המבוגרים יותר, מניחים להם בשמחה לסחוב את התרמיל הגדול ומסתפקים בתרמיל יום – בדרך לפסגה.

  

6. סיכום והמלצות

לסיכום, גם בגיל מבוגר אפשר לצאת לטרק בנפאל ולחזור עם הרגשת סיפוק וחיוך.

ההמלצות שלנו:

  • לבדוק בספרים ולהתייעץ עם אנשים כדי לבחור במסלול המתאים ליכולות ולזמן שאתם מוכנים להקדיש לטיול כזה.
  • להתאמן, להשקיע זמן בהליכות הכנה וטיולים בעליות בארץ ולא להפחית מערכו של אימון ההכנה. בהכנות מתאימות – כל אחד יכול!
  • כמטיילים מבוגרים, חשוב לנו ללכת בקצב נכון ומתאים. בתנאים אלו הטרק בנפאל הופך להיות אפשרי, חוויתי וגם מהנה. לקחת פורטר שיעזור לכם לסחוב את התרמיל. ניתן למצוא פורטרים שמדברים קצת אנגלית. חשוב להקפיד על פורטר אמין.
  • לחשוב היטב מה לקחת איתכם לטרק. לא לשכוח שיש מגבלה של משקל, וכן שבמהלך הטרק משתמשים במעט ואין צורך לקחת עודף דברים.
  • יש להקפיד על ביטוח כולל איתור וחילוץ, משהו כמו  All in One.

 

דורית ואטי – הכל אפשרי – לטייל קצת אחרת. www.nepal4you.wordpress.com, www.facebook.com/hakol.efshari.4you.

 

בתמונות:

נוף טיפוסי בנפאל

הזריחה בפון היל

המאמאס בדרכים

תושבים מקומיים (1)

תושבים מקומיים (2)

פורטר בעבודה (1)

פורטר בעבודה (2)

כל העולם גשר צר, בנפאל הוא גם גבוה